שורות אלו נכתבות בעיצומו של החודש השביעי שהוא כידוע חודש החגים, בין יום הכפורים לחג הסוכות; ועל יסוד מה שכתבנו בשבוע שעבר - על יסוד הכלל "מעלין בקודש" - אודות תהליך התשובה, שהוא תהליך של התקרבות שמתחיל בראש חודש אלול ומגיע לשיאו ביום הכפורים (בכלל, ובתפילת הנעילה בפרט) מן הראוי להתבונן במסרים הפנימיים של החגים בחודש הזה ולראות כיצד הם מתיישבים עם הכלל הנ"ל, שהרי הוא תקף לכל העניינים שבקדושה. כי לכאורה, מה הקשר בין המרירות של יום הכפורים והחרדה (שמעורר השופר) בראש השנה ובין השמחה שהיא עניין עיקרי בחג הסוכות שהוא (על-פי נוסח המוסף של החג) "זמן שמחתנו"? והרי החגים באים ברצף, שבוע אחד בן ראש השנה לייום כיפור וארבעה ימים ממנו לסוכות; לא נותנים לנו זמן ארוך לעבר ממצב נפשי אחד למשנהו.

תהליך חינוכי מורכב

ונקודה נוספת; בעולם שבו מתייחסים אל מצוות התורה כאל הגבלות חסרות פשר המוטלות על היהודי ומגבילות את חירותו, המעברים האלה שאנחנו נדרשים לעשות מחרדה למרירות וממנה לשמחה, אינן מובנות כלל וכלל, שהרי אינן מתיישבות בשום דרך עם היחס הנ"ל למצוות. כי בחינה של המצוות המוטלות עלינו בחגים, ובעיקר אם נעמוד על המצבים הנפשיים שאנחנו אמורים לחוות בחגים כתוצאה מקיום המצוות, בחינה כזאת תעלה שאין מדובר בתכנים המגבילים את רוח האדם חלילה, אלא שמדובר בתהליך חינוכי מובנה. ובתהליך הזה עצמו, בכלל ובכל אחד משלביו בפרט, תקף אותו כלל יסוד של "מעלין בקודש". או במלים פשוטות יותר - בעזרת התבוננות קלה ננסה לראות כיצד התורה מדריכה אותנו, באמצעות המצוות בכלל ובאמצעות מצוות החגים בפרט, להתקדמות מתמדת אל עבר היעדים שהציבה בפנינו.

מצוות שונות בחגים שונים

ונביא שתי הקדמות קצרות אבל חשובות לפני ההתבוננות: הראשונה היא שאת מצוות התורה ניתן לחלק לפי כמה איפיונים המנוסחים בדברי חז"ל: יש מצוות "לא תעשה" ויש מצוות "עשה"; יש "מצוות שבין אדם למקום" ויש "מצוות שבין אדם לחברו"; ויש גם מצוות שהן ב"קום ועשה" ומצוות שהן ב"שב ואל תעשה". והשניה היא שלכל חג (כמעט) יש את המצוות המיוחדות לו. לא בטוח שנצליח לבאר הכל כאן ועכשיו, אבל נשתדל להבהיר מושגים לפחות בקיצור, ונאריך יותר במה ששייך ישירות לנושא שלנו, התהליך החינוכי של חגי החודש השביעי. ובכן, בראש השנה המצווה היחידה בתורה היא "לשמוע קול שופר" כלשון הברכה שלפני התקיעות, והיא מוטלת על כל יחיד מישראל. עד כדי כך שאם לצורך התקיעות הוא צריך לוותר על תפילה בציבור - שיוותר, העיקר שישמע תקיעות.

היחיד כפרט וכחלק מהכלל

לשמוע קול שופר זו מצווה של "קום ועשה". המשימה היא להמליך עלינו את הקב"ה ואת זה עושים בתקיעת שופר. וכאמור, זו מצווה שמוטלת על כל יחיד מישראל ולאו דוקא בציבור, בבית הכנסת; אפשר לקיים אותה לבד, בבית. כמובן יש עניין גדול לעשות זאת בציבור כי "ברוב עם הדרת מלך" אבל זה לא משנה לעצם קיום המצוווה, שמוטלת עלינו כיחידים. אפשר אפילו לומר שקיום המצווה ברבים מקל במעט את החרדה שמעוררות תקיעות השפר ולא בטוח שזה כל כך חיובי. ובראש השנה יש כמובן גם איסורים כמו בכל יום טוב, אסור לעשות מלאכה שאינה לצורך אכילה ועוד. ביום כיפור המצווה העיקרית היא לצום, שב ואל תעשה, וכמובן, גם זו חובה על כל יחיד מישראל. עם זאת, ביום הזה יש חמש תפילות וכהקדמה להן אנו מכריזים כי "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

צִבּוּ"ר - צדיקים, בינונים, רשעים

ביום כיפור אנחנו נמנעים מסיפוק רצונות הגוף ומתרכזים במילוי צרכי הנשמה; אבל הרי אנחנו לא באמת מעלימים את רצונות הגוף, לא באמת מזדהים עם צרכי הנשמה. כלומר, התחושה הפנימית שלנו היא שאנחנו לא באמת מצליחים להדמות למלאכים שאין להם צרכים גופניים, ועל-ידי הָהִדַּמוּת הזאת להתקרב יותר לקב"ה. אנחנו לא משלים את עצמנו שבאמת הצלחנו להתקרב לבורא יתברך, אנחנו חווים את עובדת היותנו בשר ודם. אומנם יש לנו נשמה אלקית שאמורה להתגלות ביום הזה, אבל היא כלואה בתוך גוף, הגוף שלנו, שהוא בהמי במהותו. וזה די מתסכל בהתחשב בציפיות הגדולות שיש לנו מעצמנו ביום כיפור. ומראש אנחנו מודעים לכך שזה מה שהולך להיות, לכן פותחים את תפילות היום הקדוש בהכרזה הנ"ל, שמשתפים בתפילותינו גם את העבריינים. וכך, בכוח ה"ביחד" אנחנו מתייצבים לפני הקב"ה ומבקשים "סלח לנו".

אחדות עשויה ואחדות טבעית

ביום הכפורים, מצוות היום ממחישות לנו את ארעיות הגוף אל מול נצחיות הנשמה והמחשה זו מעוררת בנו מרירות עמוקה על עוצם ריחוקנו מהבורא יתברך. יחד עם זאת הן גם מזכירות לנו כי הקשר שלנו עם בוראנו אינו מתמצה ברובד המודע בלבד, רובד שבו אנחנו חשים את הריחוק שלנו ממנו יתברך, אלא שהקשר הזה הוא עמוק הרבה מעבר למה שאנחנו חווים או אף מסוגלים לחוות. ושברובד העמוק הזה, הרובד של עצם הנשמה, אנחנו לגמר מאוחדים עם עצמותו יתברך ובאותה מדה מאוחדים גם עם כל יהודי באשר הוא, כולל עם אלה המכונים עבריינים. כי בעצם הנשמה, שום חטא אינו יכול לפגום ובכל מצב היא נשארת בטהרתה. שעל כן, תמיד יש לנו אפשרות לחדש את הקשר עם הבורא יתברך על-ידי חשיפת אותו רובד פנימי. לכן קוראים בעשרת ימי תשובה את פרק קל בתהלים, "ממעמקים קראתיך ה'"; כי יש עומק בתוך עומק.

מיום כפור לסוכות

אלא שהאדם אינו יכול להגיע לכך בכוח עצמו, ובטח לא כשהוא לבדו, אלא אם כן נקלע למבחן של מסירות נפש ועמד בו מכוח גילוי עצם נשמתו, אבל זה מצב חריג. וגם זה משהו שזומן לו מלמעלה. ביום כפור, אף שלא בהכרח חשים בכך או מודעים לכך, אנחנו מצליחים להגיע לעצם הנשמה, לקשר העצמי שלנו עם הקב"ה. זה קורה בסיוע מלמעלה; הקב"ה פותח כביכול את שערי השמים ומאפשר לכל יהודי החפץ בכך לחוות את הקשר הנצחי שלו עם בוראו. התנאי להגיע לכך הוא שמירת מצווות היום, שבעיקרן הן ב"שב ואל תעשה". אבל אנחנו לא יכולים ולא אמורים להסתפק בכך שהחוויה הזאת תופיע לנו יום אחד בשנה, אנחנו רוצים וצריכים יותר קשר ויותר עמוק עם הקב"ה, גם בימים אחרים של השנה. כדי שנוכל לממש זאת, נתן לנו הקב"ה את חג הסוכות, שכל עיקרו הוא התאחדות עם הבורא יתברך מתוך אחדות ישראל ובשמחה.

המיוחד בחג הסוכות

החג הזה מיוחד בכך שאינו נחגג לזכר אירוע מסוים שקרה בתאריך שבו הוא חל, הוא נחוג לזכר ענני הכבוד שחפפו עלינו ארבעים שנה במדבר. מבחינה זו, כל תאריך יכול להתאים, אבל התורה הסמיכה אותו ליום הכפורים כי הוא מהווה המשך ישיר שלו כנ"ל, וכמובן, יש בו גם התקדמות ביחס ליום הכפורים. כי בחג הסוכות אנחנו יכולים לזכות לגילויים של יום הכפורים, לא רק כתוצאה של הארה מלמעלה אלא כתוצאה ממעשינו ועבודתנו בימי החג. ועוד התקדמות בחג ביחס ליום הכפורים, החוויה היא מתוך שמחה, לא מתוך מרירות. כדי לזכות לכך, כרגיל, צריכים לקיים את מצוות החג, ליטול את ארבעת המינים המבטאים את אחדות ישראל בלי להתעלם מהעובדה שיש סוגים שונים של יהודים, ולשבת בסוכה שבתוכה אין שום הבדל בין יהודים.

ביטוי לנצחיות עם ישראל

יותר מכל חג אחר, חג הסוכות מבטא את נצחיות עם ישראל וגם את היחס שבינינו ובין אומות העולם. הרי מאז יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שאז נולד עם ישראל, כמה אומות, ואף ממלכות אדירות נפלו ונעלמו מבימת ההיסטוריה ואנחנו ממשיכים להתקיים. את נצחיות הקיום הזה ממחישה לנו הסוכה; שכן למרות שמאז שנולדנו, רוב הזמן אנחנו בגלות המכונה "סוכת דוד הנופלת" - הסוכה הזאת ממשיכה להתקיים, למרות שלאורך ההיסטוריה שוב ושוב נראה היה שהיא עומדת לפול סופית. הסוכה ממחישה את קליטת המסרים הפנימיים של ראש השנה ויום הכפורים בכך שהיא מעידה על הביטחון המוחלט שלנו בקב"ה, שעל כן אנחנו עוזבים את הבית המוצק ועוברים לגור בסוכת ענפים המתנדנדים ברוח. בכך אנחנו אומרים במעשה כי החיים בעולם הזה הם זמניים והעיקר הוא הקשר עם הבורא יתברך.

בין ישראל לעמים

לכל חג הייתה העבודה המיוחדת לו בבית המקדש אבל חג הסוכות הוא היחיד שבו הקריבו קרבנות לטובת אומות העולם; התפללו שיהיה להם טוב ולא יעלמו מן העולם, שהארץ לא תהיה שממה. כמובן, ביחד עם זה התפללו שיהיה רק טוב ליהודים, אבל בפירוש, מעולם לא ביקשו שיהיה רע לגויים. וגם היום לא מבקשים שיהיה להם רע, אבל מבקשים מאד שיהיה לנו טוב. נכון שזה לא גרם ולא גורם שהגוים יאהבו אותנו, אבל זה לא משנה את יחסנו אליהם, אנחנו מתפללים שיהיה להם טוב למרות שאין שום סיבה לחשוב שנרוויח מזה משהו. ולנו לא נותר אלא לבקש מהבורא יתברך שיקים לנו סופית את סוכת דוד הנופלת. ואז כל העמים יעלו לירושלים לחוג את חג הסוכות, כאמור בזכריה (יד) בפרק שקוראים בהפטרה, כי יבינו שזה גם החג שלהם.