בימים האחרונים הייתי בקשר רצוף ואינטנסיבי עם גורמים רבים בקהילה החרדית עקב צורך אישי שלי שיש לו קשר עם הקהילה, ודי מהרגעים הראשונים המסקנה הייתה מאוד ברורה, מדובר בקהילה עובדת, מתאמצת, טכנולוגית, אנושית, אמפטית, ההפך הגמור ממה שמנסים לצייר מנהיגי עדות הלפיד וסביבתו של מעמד הביניים, בין הרצליה לרמת אביב.
חברות הכבלים והלווין יכולות לקחת שיעורים פרטיים אצל השירות הטלפוני לו זכיתי, חברות
סלולר לא יגיעו לעולם לרמת מענה אדיב ואיכותי לו זכיתי, והכי חשוב האמפטיה למצוקת הפונה, מאמץ מעל ומעבר לתת פתרון הולם, עבודה אל תוך הלילה אף מעבר לשעות הרגילות על-מנת לתת את התשובה הנכונה ביותר, המדויקת ביותר ובשל ההיבטים המיוחדים של הפנייה, אף האנושית ביותר לצרכי הלקוח.
ומאחר שמדובר בגופים מאוד מסודרים – הכל נעשה תוך תשלום מס כחוק.
יש לנו, לחילונים, תלונות לקהילה הזו. לדעתי, הן תוכן התלונות ובעיקר היעד אליהן הן מופנות הם שגויים. בראש ובראשונה היעד לתלונות אסור שיהיה הציבור המיוחד של הקהילה הזו, כי מדובר בציבור יקר, חרוץ, ישר ואנושי. עלינו להפנות את תלונותינו אל מנהיגי הקהילה, הפוליטיים והדתיים/תרבותיים.
הליקוי המרכזי בתוכן של התלונות הוא הסטריאוטיפים המזיקים שאנו משתמשים בהם, העלבות, חרמות פוליטיות וחרמות אחרות.
לא ניתן לקרב בין קהילות בדרכים של כוח ואלימות, שום כוח שבעולם לא יביא לשוויון בנטל כאשר החשש הוא שהשוויון בנטל יהווה בפועל שוויון ב"סטל", ושהתחליף לישיבה הליטאית הוא שכיבה סטלנית.
לא ניתן יהיה לעולם לדחוף בכוח את החרדים לצבא, יש למשוך אותם אליו בהסכמה, תוך שכנוע הדדי ותוך התאמה הדדית והבנת האינטרס המשותף.
לא ניתן יהיה להשיג כלום ממניעת אוכל מילדים של משפחות עניות באמצעות קיצוץ קצבאות ילדים, כי התוצאה המיידית של ההרעבה הזו, היא הגדלה מיידית של התלות הקיומית של הקהילה במנהיגיה הרוחניים והפוליטיים, אשר כפי שאמרנו לעיל, הם הם שצריכים להיות המטרה לחיצי לביקורת שלנו על הקהילה היקרה הזו.
ואין טובים מימים אלה, הימים הנוראים, על-מנת לתקן עוול שיצרנו במו ידינו, ואשר חלה עלינו החובה לתקנו, ומוקדם ככל האפשר.
