הקדמה קצרה: בדרך כלל איני סבור שספריו ו"ממצאיו" של אורי מילשטיין ראויים להתייחסות רצינית. אורי מילשטיין. למיטב ידיעתי אינו היסטוריון בהכשרתו האקדמית ולכן אין צורך להתייחס אליו ככזה. כל עיון קצר בלתי משוחד בחומר שפורסם באתר זה על " דרך רבין ומורשתו" מגלה את מידת הסלידה האישית שלו כלפי הפלמ"ח ומפקדיו בדגש על
יצחק רבין ז"ל (איבתו כוללת גם את הוריו של רבין שאינם חלק מההיסטוריה בכלל). כאשר להיסטוריון יש מניע אישי וסלידה מובהקת כלפי נושא המחקר שלו, הדבר האחרון שאפשר לייחס למחקר הוא ערך מדעי.
ברצוני להתייחס לנקודה אחת הנוגעת לקרב על מנזר סן סימון ועל האשמתו של מילשטיין כי לוחמי הפלמ"ח רצחו במהלך הקרב שתי נזירות. במקורות שונים שהתייחסו לאירוע זה אין תיאור של נסיבות הריגתן של הנזירות. יש הטוענים שכנראה נהרגו בשגגה בסערת הקרב על המנזר. אורי מילשטיין לעומת זאת אינו מהסס לקבוע שמדובר ברצח ואף בהתעללות בגופות עם רמזים להתעללות מינית. עיינתי וחזרתי וקראתי את הפסקה בפרק על הקרב הנוגעת לנזירות :
"שתיהן נהרגו. אני מניח שמישהו ירה בהן". יוסף יהלום תיאר את מצב הגוויות של הנזירות: "פלג גופה התחתון של אחת הנשים היה חשוף. צרור ניקב אותה בכל אזור אגן הירכיים. זה היה מראה איום של דם ובשר ואיברי מין. משכתי את שמלתה, כדי לכסות על המראה המזעזע. הן שכבו בכניסה לאולם המנזר. איש לא הזיז אותן, ובמשך כל יום הלחימה ההוא, כשיצאנו מהאולם וחזרנו אליו, דילגנו מעליהן". שרון לב-טוב: "בכניסה למנזר שכבו כל יום הקרב שתי נזירות הרוגות".
היכן בתיאור הזה יש ראיה לכך שהנזירות נרצחו? היכן בכלל מביא מילשטיין ראיה לכך שבוצע רצח מכוון של הנזירות? אני לא הצלחתי להבין. מדוע אי-אפשר להניח כי בחילופי האש הן נפגעו בשגגה? האסמכתא לכתוב, המעוגנת בהערות השוליים, היא לראיונות שנערכו ומילשטיין אפילו לא טורח לספר לנו מתי נערכו ואינו מביא ציטוט ממשי מהם. יש כמובן הבדל עצום מבחינת המהימנות בין גרסה שנמסרת לאחר הקרב לבין כזו שנמסרת עשרות שנים מאוחר יותר. מכל מקום הציטוטים שאמורים להפליל את לוחמי הפלמ"ח ברצח מכוון אינן מצביעים בהכרח על מסקנה זו.
איני מתיימר להיות היסטוריון או תחקירן קרבות וממילא לא נותר כמעט את מי לתחקר - רוב לוחמי הפלמ"ח אינם בחיים לרבות דדו, רפול ואורי בן ארי שהשתתפו בקרב ויצחק רבין שכנראה יש להאשים אותו גם בפשע רצח הנזירות אף הוא, כידוע, אינו נמצא אתנו. אם נותרו בחיים לוחמים מהקרב הם עברו מכבר את גיל השמונים. על הלוחמים שלחמו בחירוף נפש לעצמאות ישראל ניתן כיום בבטחה להשליך כל רפש (ומילשטיין מצטיין בכך) והם כבר לא יוכלו להגיב.
מכיוון שעל אמינותו, מהימנותו וישרתו המקצועית של מילשטיין איני מוכן לסמוך (אני מעיד על עצמי אבל דומני שיש עוד כמה בדעה דומה) אני מציע שנעביר את חקירת פשעי המלחמה של צה"ל ושל לוחמי מלחמת השחרור (אם מותר עדיין לכנותה כך) לגוף אובייקטיבי. הוועדה מטעם מועצת האו"ם לזכויות האדם בראשות השופט ריצ'רד גולדסטון כבר הוכיחה שהיא מצטיינת בחקירה מעמיקה של
פשעי מלחמה ואני מציע להעביר לה לחקור את האירועים במנזר סן סימון-איכשהו אני סומך יותר על האובייקטיביות של ועדה זו מאשר על אורי מילשטיין.
אפשר אגב להעביר לחקירה עוד כמה וכמה נושאים מביכים הנוגעים לפשעי מלחמה שהתרחשו ב-1948.רצח הנזירות במנזר סן סימון אינו בשום אופן הפשע היחיד שבוצע על-פי הנטען באותן שנים. האם היה טבח בדיר יאסין? האם היה טבח בלוד וברמלה? האם היו מעשי אונס? ביזה? גירוש אלים של אוכלוסיה אזרחית שלא עקב צורך צבאי? למה להסתפק רק בחקירת מעשי הפלמ"ח באותן שנים? הבה נעביר את מלחמת העצמאות (ה"נכבה" כפי שהצד השני מתעקש לקורא לה) לחקירה ממצה ואובייקטיבית של גורם חיצוני שאין לו אג'נדה פרטית והוא אינו נגוע בשנאה תהומית למפקד זה או אחר או ליחידה צבאית זו או אחרת.
הניסיון הגרוע שלי בשטח הכתיבה האירונית מביא אותי להזהיר את הקורא שלא לקחת ברצינות את ההמלצות האחרונות. לכל עם יש שלדים אמתיים ומדומים בארון ורק אנחנו מצטיינים כנראה בתשוקה החולנית להוציא אותם החוצה גם עשרות שנים לאחר מעשה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
