פרשת "בראשית" משתרעת על התקופה הארוכה ביותר שבפרשות התורה. מבריאת האדם ועד תום הפרשה, שבה הגיע נח לגיל 500 שנה, עברו 1,556 שנים. הדבר הקשה באותה תקופה, הוא ההידרדרות המוסרית החמורה שאיפיינה את האנושות בעת ההיא. בראשית הפרשה הכריז הקב"ה על כל אשר שעשה כ"טוב מאוד", אך בסופה התייאש הקב"ה מן האדם: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ" (בראשית ו, ה-ו).
לכן, השאלה הגדולה הינה, לעניות דעתי: מהי הסיבה לאותה הידרדרות מוסרית הכמעט מונוטונית של האנושות מאותו רגע שבו הכל היה טוב מאוד עד להחלטתו של ה': "אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (שם, ז)?
אחרי שהקב"ה ברא את האדם כנזר הבריאה ושתל בו ניצוץ רוחני מנשמתו שלו, וראה שהוא זקוק ל
עזר כנגדו כי "לֹא-טוֹב הֶיוֹת הָאָדָם לְבַדֹּו" (בראשית ב, יח) ויצר עבורו את האישה - מה הייתה צריכה להיות תגובתו המיידית של האדם? האם לא להביע את תודתו לבורא עולם, להכיר בטובה הגדולה שהוא זכה לה מבוראו! אך משום מה האדם לא עשה כך.
בהשתלשלות האירועים כפי שסיפרה האישה לנחש, מסתבר שלמרות שהקב"ה הזהיר את האדם לא לאכול מעץ פרי הדעת, היא הוסיפה שה' גם אסר לנגוע באותו פרי. מאין הגיעה חוה להחמרה הזו? חז"ל הסיקו מדבריה של חוה שאדם הוסיף את אותה החמרה לאיסורו של ה' - כסייג - כדי למנוע מאשתו להתקרב לאותו עץ. אך מדוע הוא לא הסביר לה שאיסור הנגיעה בא משיקול דעתו ולא מאיסורו של ה'?
לעניות דעתי, בשורשה של כפיות הטובה של האדם נמצאת הדעה: למה להודות לה' על האישה, הרי לכל החיות יש בני-זוג וגם לי מגיע. זו דרך הטבע, ולכן אין צורך בהבעת הכרת הטוב. השלב הבא של כפיות הטובה הוא ירידה באהבת ה'. האדם שיכנע את עצמו שה' ברא אותו ואת אישתו לטובתו, ולא רק לטובתם. הניתוק החלקי הרגשי הזה מן הקב"ה, הוביל את האדם להתבונן יותר בעצמו ובצרכיו, ופחות בתפקידו בעולם שלתוכו הוא נכנס.
בהתבוננות בעצמו שם לב האדם שהוא נברא לפני בת זוגו, שנוצרה אחריו והייתה למעשה "עֶצֶם מֵעֲצָּמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (שם, כג). "למעשה, היא נחותה ממני, ולכן אין צורך לשתף אותה בכל שיקולי הדעת שלי". כך נוצרה הגאווה של האדם כלפי אישתו, והגאווה הינה המידה המגונה ביותר מבחינתו של הקב"ה.
תוצאה נוספת מן הגאווה באה כאשר האדם נכשל בכך שלא ליווה את אישתו בפעם הראשונה שהיא יצאה לטייל בגן עדן: הרי הייתה עליו חובה ללוות אותה כדי להראות לה את אותו נחש ולהזהירה מן הסכנה האורבת לה ממנו כה"עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָׂדֶה" (בראשית ג, א). אך כתוצאה מאותה התמקדות בעצמו, הוא לא עשה כך ואיפשר את פגישתה עם אותו נחש. ואם תאמר: כיצד היה עליו לדעת שהנחש הוא עירום מכל חית השדה, הרי כבר למדנו שאחרי שהקב"ה יצר את כל חיות השדה הוא הביא אותם לאדם לראות מה יקרא להם. והאדם הבין את אופיים ונפשם של כל החיות וקבע את שמם, וקיבל את הסכמתו של הקב"ה לכך.
כאשר האישה הביאה את פרי עץ הדעת לאדם, הוא לבטח זיהה אותו כפרי האסור לאכילה. אך גאוותו השכיחה ממנו את העובדה שאיסור הנגיעה הייתה המצאתו שלו בלבד, בדיוק כפי שהכעס, הקרוב מאוד לגאווה, הצליח להשכיח 2,488 שנים לאחר-מכן אפילו ממשה רבינו -- העניו מכל אדם - את הוראתו של ה' לדבר אל הסלע ולא להכותו. ואכן אדם ראה שחוה אחזה בפרי ושום דבר לא קרה לה, ואז הוא הצטרף אליה ואכל מהפרי.
עד-כה הגענו מכפיות טובה לגאווה. אך האם עדיין לא רחוקה הדרך למצב הרוחני השפל של רצח, גזל ועשיית "רק רע כל היום? הייתכן שכפי שעבירה גוררת עבירה, כך מידה רעה גוררת מידה רעה? קין רצח את הבל בגלל קנאתו לכך שהקב"ה שעה למנחתו של אחיו. במקום לתקן את מעשיו כדי שה' ישעה גם לקורבנותיו, החל קין לריב עם אחיו. גאוותו היא זו שהקשתה עליו מלתקן את מעשיו, כך שהדרך "הקלה" מבחינתו הייתה לסלק את זה שקיומו מראה לו את חסרונו. הקנאה אכן נראית כענף בעץ הגאווה.
את הפסוק הסתום "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה" (בראשית ד, ח), ניסו חז"ל למלא בתוכן, תוכן נצחי שיסביר לנו בכל דור ודור את פשר הוויכוח בין האחים שהוביל לאותו רצח מזעזע. הם תלו את הוויכוח בשלושה דברים: הראשון, וויכוח על חלוקת המשאבים שבעולם: קין, כעובד האדמה, דרש בעלות על כל האדמה שבעולם. כתוצאה, הבל, כרועה צאן, דרש בעלות על כל המטלטלין שבעולם. קין דרש מהבל להעלם מן האדמה, והבל דרש מקין להתפשט מבגדיו. למעשה, קנאתו של קין גרמה לקנאתו של הבל.
על-פי המדרש, הוויכוח השני בין האחים היה על האישה השלישית הפנויה שנולדה לחוה, כי קין לקח את אחותו שנולדה עימו, והבל לקח את אחת משתי האחיות שנולדו עימו. הוויכוח היה על השלישית. קין דרש אותה כי הוא היה הבכור והבל דרשה כי היא נולדה עימו. במילים אחרות, שורש המריבה הייתה התאווה.
הוויכוח השלישי שמנו חז"ל היה על מקומו של בית המקדש - בנחלתו של זה או של זה בקיצור, מלחמת
כבוד. ועל כך אמר רבי אלעזר הקפר במסכת אבות (ד, כח): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". ובכך, למעשה אחרי פרשת קין והבל כל המידות הרעות התגבשו בקרב לב האדם, כך שהדרך לייאושו של ה' מן האדם הייתה רק שאלה של זמן - כמה "יסבול" הקב"ה לפני שיעניש את האנושות, ומה תהיה חומרת העונש?
יהי רצון שנלמד מן הדינמיקה השלילית בנשמתו של האדם הראשון ומן האבולוציה הפסיכולוגית שהרבתה את המידות הרעות ונבין שמידה גוררת מידה. הדינמיקה המוסרית השלילית מסוגלת להתעצם ממש כמו שנפנופו של פרפר באי קטן מסוגל ליצור טייפון נוראי, על-פי תיאוריית הכאוס. האחד הוא אסון מטאורולוגי שחולף, והשני הוא אסון רוחני, שורשי והרבה יותר הרסני.
