מבעד למסך הקונספציה

ב-40 השנים האחרונות חוזר ועולה מדי שנה הדיון על כשלי המודיעין ערב המלחמה, על הקונספציה העומדת בבסיס ההפתעה מכישלון זה ועל השפעת ההפתעה הזאת על התוצאות הקשות של המלחמה. למרבה הפליאה, נוצר הרושם שממצאי ועדת אגרנט הם שהביאו לקיבועו של מיתוס הקונספציה המשמש בסיס לנרטיב המרכזי של המלחמה. נראה כאן, שהתוצאות הקשות של מלחמת יום כיפור לא נבעו בהכרח מההפתעה עקב כישלון המודיעין, שהפתעה זו בכל מקרה לא הייתה מושלמת, והשפעתה על תוצאות המלחמה הייתה מוגבלת.

כאמור, הנרטיב המרכזי בשיח הנמשך מאז מלחמת יום כיפור הוא שאגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן) צריך היה ויכול היה לספק לדרג הצבאי והמדיני התרעה של בין 48 ל-72 שעות לפני המעבר ממצב רגיעה למצב מלחמה. מאחר שאמ"ן לא סיפק את ההתרעה, הופתעו צה"ל והדרג המדיני, ולכן לא גויסו כוחות המילואים ולא הופעלו תוכניות ההגנה. משום כך המהלכים האופרטיביים של מצרים ושל סוריה בפתיחת המלחמה נחלו הצלחה, והם קבעו בסופו של דבר את תוצאות המלחמה.

אלוף (דימ') אביעזר יערי ממחיש במאמרו "שגיאות היסוד של המודיעין מבט חדש" את השפעותיו של הנרטיב הזה על הדיון ההיסטורי והאקדמי בסוגיה של פתיחת המלחמה. להלן כמה קביעות המופיעות במאמר:

• ב-6 באוקטובר, יום כיפור, תקפו צבאות מצרים וסוריה את ישראל...ישראל הופתעה לחלוטין מההתקפה הזאת.

• אמ"ן היה אחראי לגיבושה של הערכת המודיעין הלאומית, ובמסגרת הזאת היה עליו לספק לדרג המדיני ולדרג הצבאי התרעה של 72-48 שעות לכל הפחות לפני פרוץ מלחמה.

• צה"ל העריך שדי בהתרעה כזאת כדי להתארגן לקראת הוצאתן לפועל של תוכניות ההגנה שלו.

• להערכה האסטרטגית השגויה של המודיעין הייתה השפעה מכרעת על החלטות הדרג המדיני.

הנרטיב אינו נקי מספקות

מבט מעמיק יותר מעלה כמה ספקות בנוגע לנרטיב הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב בכל דיון על לקחי המלחמה. נבדוק כאן את קביעותיו העיקריות:

• ההפתעה הייתה מוחלטת והיא שקבעה את תוצאות המלחמה. ההפתעה היא סעיף מרכזי בכל רשימה של עקרונות מלחמה שתקפים בכל הזמנים - מציין יהושפט הרכבי ("מלחמה ואסטרטגיה", מערכות, 1990) - ומבהיר כי עקרונות אלה "חסינים בפני תמורות באורחות המלחמה שנבעו משינוי טכנולוגי או ארגוני". אם כך הם פני הדברים, אין הצדקה לכך שההפתעה קיבלה עוצמה כה עזה שמטה כל דיון מקצועי במהלכי מלחמת יום כיפור ל-48 השעות הראשונות של הפתיחה, ללא נכונות לנתח ולהפיק לקחים משאר ימי הלחימה שבאו בעקבותיהם. יתרה מכך, ההפתעה לא הייתה מוחלטת. חיל האוויר, כידוע, היה אמור להיות מוכן למלחמה, ואומנם מפקד חיל האוויר התריע בפני מפקדי הטייסות על האפשרות הסבירה למלחמה, גייס את כל מערך המילואים שלו כבר ב-5 באוקטובר, הפיץ תוכניות מבצע וחימש את המטוסים לקראת תקיפה מקדימה. גם המודיעין של חיל הים נתן התרעה על כך שעומדת לפרוץ מלחמה, והחיל נערך בעוד מועד לקראתה.

• הפעלת תוכניות ההגנה של צה"ל היו בולמות את התקיפה. ספרו של עמנואל סקל "הסדיר יבלום? כך הוחמצה ההכרעה בסיני במלחמת יום כיפור" (מעריב, 2011) מפריך לחלוטין קביעה זו. בבחינה מעמיקה נראה כי לא הייתה לצה"ל שום תוכנית הגנה רלוונטית שנועדה להתמודד עם מתאר המלחמה שאותו תיכננו ויישמו צבאות מצרים וסוריה. צה"ל התקשה מאוד להתמודד מול תקיפה יזומה בשתי החזיתות בו בזמן. כמו-כן, לא הייתה לו תשובה לתוכנית המלחמה שכפה עליו צבא מצרים, שכללה יעדים אופרטיביים מוגבלים בפריסה רחבה, ללא מרכזי כובד, לאורך כל התעלה, וגם לא הייתה לו תשובה טקטית מיידית לשימוש המסיבי שעשו החיילים המצרים בטילי הנ"ט האישיים. (דני אשר, לשבור את הקונספציה, מערכות, 2003). צה"ל הופתע מעצמו בתחילת המלחמה, כשנוכח לדעת שאינו מסוגל לעמוד בקרב הגנה ולבלום את מתקפת האויב בסיני ורמת הגולן במתארי הלחימה שאליהם לכאורה היה אמור להיות מוכן.

כל זה חִייב מכל גורם צבאי בכל רמה לאחר המלחמה בדיקה מעמיקה והפקת לקחים כנה. בדיקה כזאת חשובה במיוחד מאחר שאמ"ן, כפי שמציין יערי, מסר באופן מלא "תיאורים מפורטים ומדויקים על הכנותיהם (של צבאות מצרים וסוריה) למלחמה, על תוכניות המלחמה שלהם, על ציודם ועל תורות הלחימה שגיבשו".

• להערכה האסטרטגית השגויה הייתה השפעה מכרעת על החלטות הדרג המדיני. גם קביעה זו אינה מוסכמת היום על כולם, ויש מי שמציבים סימני שאלה בנוגע אליה. בהרצאה שנתן ד"ר יגאל קיפניס ביום עיון (מכון פישר, 22.5.2013) הוא ציין כי ניתן לעשות מחקר היסטורי מעמיק רק לאחר 40 שנה לפחות. בהתבססו על מסמכים ועל מקורות מדיניים שנחשפו רק באחרונה, טוען קיפניס שהערכת אמ"ן כי יש "סבירות נמוכה" בלבד לפרוץ מלחמה כמעט לא השפיעה על קבלת ההחלטות בדרג המדיני ועל התנהלותו לקראת המלחמה. ההחלטות האלה נקבעו ללא ידיעתם של רוב השרים ושל הדרג הצבאי הבכיר, על-פי שיקולים מדיניים ופוליטיים-פנימיים שתואמו באופן הדוק עם היועץ לביטחון לאומי בממשל האמריקני, הנרי קיסינג'ר. האינטרס המרכזי של האמריקנים באזור באותה העת היה, לדברי קיסינג'ר (משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם, מכון שלם, 2004), לדחוק את הסובייטים אל מחוץ למצרים ובמקביל - לשמור על ביטחונה של ישראל ולשאוף להגיע להסדר כולל. המאמץ המדיני נועד להתחיל לאחר הבחירות בישראל בנובמבר 1973 וללא מעורבות הסובייטים, שאותם סילק סאדאת ממצרים ב-1972.

• ההבנות שאליהן הגיעה ראש הממשלה גולדה מאיר עם האמריקנים כבר ב-1971 כללו, לדברי קיפניס, הקפאה של כל יוזמה מדינית לשנתיים והמשך ההספקה של ציוד צבאי אמריקני לישראל לצורכי הרתעה. במסגרת הבנות אלו הסכימה ישראל להימנע ממכה מקדימה ולהגיב על מתקפה מצרית רק שעתיים לאחר תחילתה. בסיכום הרצאתו אמר ד"ר קיפניס, כי בימים שקדמו למלחמה קרסה "הקונספציה המדינית" של דיין, שסבר כי משיקולים מדיניים לא יפתח סאדאת במלחמה. לא ניתן להתעלם מהאפשרות הסבירה שהקונספציה המדינית של גולדה ושל דיין היא שהזינה את הקונספציה של אמ"ן לקראת המלחמה, ולא להפך! אפשרות זו יכולה להסביר אולי במקצת את צעדיו התמוהים של ראש אמ"ן שפעל בכל דרך אפשרית כדי להימנע מהפעלת "האמצעים המיוחדים" שהיו בידיו, ושניתן להבין כי הפעלתם הייתה מחייבת את ישראל לצאת למלחמה.

מהסקירה הזאת עולה הבעייתיות הטמונה בעיסוק האובססיבי ב"קונספציה" שהתגבשה לפני מלחמת יום כיפור ובטענה שכישלון המודיעין וה"הפתעה" הם שקבעו את תוצאות המלחמה. לא זו בלבד שגורם ההפתעה אמור להיות מובן מאליו לכל איש צבא מיומן, הרי ברור שהפתעת יום כיפור בהחלט לא הייתה שלמה, והשפעתה על תוצאותיה הייתה פחותה ממה שנוטים לייחס לה. בדיון זה, הנמשך כך כבר 40 שנה, חסרה ביקורת קונסטרוקטיבית וכנה של כל הכשלים האחרים שהביאו לתוצאות הקשות של המלחמה ולמחיר הדמים ששולם בה.