היו מן הסתם כמה סיבות לכך ששולה זקן כמעט קרסה (יום ג', 8.10.13) במהלך חקירתה הראשית במשפט הולילנד: הלחץ, ההתרגשות, הפרטים המביכים, השעות הארוכות, החום באולם, הקהל הרב, התקשורת המעיקה. למשקיף מן הצד נראה, שגם לשופט דוד רוזן היה חלק בכך - ולאו-דווקא החלק הקטן ביותר. האם רוזן פעל במכוון, או שמא "נסחף" במהלך הדיון? האם התנהלותו הייתה חריגה או תקינה?

רוזן הוא שופט פעיל מאוד, אולי הפעיל ביותר שראה כותב שורות אלו. הוא מתערב ללא הרף בחקירות, לעיתים כדי לקצר, לעיתים כדי לחדד, לעיתים כדי להקשות. לפעמים השאלות שלו חודרות ללב-ליבו של הנושא הנדון, לפעמים הן נראות כעוסקות בנקודות שוליות, לפעמים הן מבוססות על טעות עובדתית מצידו. מה שדי ברור הוא, שבדרך כלל השאלות הללו מייצגות את מה שהוא חושב, לפחות באותו רגע - ומכאן חשיבותן, העולה בהרבה על שאלות שמציגים רוב עמיתיו.

אפשר להתווכח על השאלה האם התערבות בהיקף כזה נמצאת במתחם המקובל של השיטה האדברסרית, בה הצדדים הם המתדיינים ביניהם ובית המשפט עוסק רק בהכרעה. לדעתי, התשובה חיובית: במשפט כה מורכב וכה ענק (קרוב ל-8,000 עמודי פרוטוקול ואלפי עמודי מסמכים עד כה), אין לשופט ברירה אלא לשאול מיד ולברר מיד ולהעיר מיד. אך במקרה של זקן, השאלה נובעת מן הנוקשות כלפיה, שהחלה מיד עם פתיחת הדיון בשורה של שאלות יזומות מצידו של רוזן.


בלי כחל ושרק


התחושה בספסלי הקהל הייתה, שזקן מרגישה מושפלת מיחסו של רוזן כלפיה - ויש שיאמרו שהיה יסוד לתחושתה. אולי רוזן לא האמין לה, אולי רוזן לא "התחבר" אל האופי והרקע שלה. מה שחשוב הוא הסיטואציה שנראתה: רוזן התנהל כלפי זקן בנוקשות חריגה, אולי אפילו יתרה, ודחק אותה שוב ושוב לפינה. די בכמה דוגמאות מתוך שמונה שעות הדיון.

• זקן התייחסה לצורה בה העבירה מכתבים מלשכתו של אהוד אולמרט לשמואל דכנר, וטענה שעשתה זאת רק לאחר שביקשה את אישורו של עובד יחזקאל. רוזן הגיב: "את אומרת שהתביעה טעתה: שבמקום שולה, היה צריך עובד לעמוד פה".

• זקן אמרה, כי מעולם לא קבעה לאולמרט פגישה בניגוד לרצונו והיא מעולם לא התקשרה בעצמה לזמן את המשתתפים בדיונים. רוזן: "אז מה היה התפקיד שלך? לתת את הזמן ביומן? לפי התיאור שלך, התפקיד שלך מיותר".

• רוזן התייחס לגרסתה של זקן בנוגע ליחסיה עם דכנר: "את אומרת שלא נתת לו דבר תמורת הכספים שלו, פרט למה שתיארת פה". זקן: "נכון". רוזן: "בשביל זה הוא שילם כמה מאות אלפים, כאשר באותו זמן יש לו מאהבת. את מניחה בסיס למה שאומרת התביעה: דכנר לא מטומטם, הוא לא ישקיע סכומים כאלו בחיבוק ובנשיקה, אלא בשביל לשחד את אולמרט. את הולכת איתם".

• בהמשך אמר רוזן, בצורה אולי הבוטה ביותר בכל הדיון: "או שדכנר שילם לך תמורת הקשר עם אולמרט, או שהוא שילם לך תמורת שירותייך כאישה ויש לזה ביטויים שאני לא רוצה לציין, והיא לא קיימת בעניין שלך - חד-משמעית". אם לפרש את הדברים בלי כחל ושרק, רוזן אמר לזקן: את או מושחתת או זונה - ואת לא זונה.

• זקן טענה שדכנר מכר את נשמתו לשטן בהסכם שלו עם המדינה. רוזן הגיב: "מי שעושה עסקה עם מדינת ישראל מוכר את נשמתו לשטן?". זקן: "מה שהוא עשה - כן". רוזן: "את אומרת דבר מאוד חמור".

• זקן: "הוא [דכנר] הלך איתי בטיילת שלובת זרוע". רוזן: "כאישה נשואה? זה היה בתוך התחומים שהתרת לעצמך?". זקן: "אני מתביישת בזה, אבל כן".

• בחצי השעה האחרונה והדרמטית, כאשר ניכר היה שזקן אינה מסוגלת להמשיך להעיד, אמר לה רוזן: "השאלה שעולה פה לנגד עינינו היא, האם זו אותה גברת שמילאה את אחד התפקידים הבכירים בשירות הציבורי, או שהשירות הציבורי אינו מה שאנחנו חושבים".

עוד שעה


התעקשותו של רוזן להמשיך את העדות למרות מצוקתה העצומה של זקן, הקשתה עליה עוד יותר. נכון, אי-אפשר לתת פסק זמן לכל נאשם שנקלע למצוקה, אחרת הדיון לעולם לא ייגמר. נכון, יש חשיבות לעמידה בלוחות הזמנים, במיוחד במגה-משפט שכזה. אך מצד שני, על דוכן העדים ניצב בן-אדם, ודווקא במגה-משפט שכזה - עוד שעה או שעה וחצי (אחרי שכבר עברו שמונה שעות) אינן בעלות משקל מכריע.

סניגורה של זקן, עו"ד עופר ברטל, שאין חולק על כישוריו ויושרו, נאלץ לומר לרוזן שמבחינה מקצועית הוא אינו יכול להרשות לזקן להמשיך להעיד, כי העדות שלה אינה שווה דבר. רוזן המשיך ללחוץ, ורק אחרי שזקן אמרה לו שוב ושוב שאינה יכולה להמשיך - קיצר את הדיון בשעה.

זכותו וחובתו של השופט לרדת לעומקן של העובדות, הטענות והגרסאות. זכותו וחובתו לעשות זאת תוך התעלמות מגורמים חיצוניים כמו בני משפחה ותקשורת הנוכחים באולם. אך הכל עניין של מידה וצורה. רוזן התנהל בחקירתה של זקן באופן יוצא דופן, אולי בשל השאלה יוצאת הדופן בה עליו להכריע: מהי דמותה האמיתית של שולה זקן.