הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   ספרות  שפה ושיח  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
פנו מקום לסיניות
20/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
הפלסטיק השווה זהב
20/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
כשלון רק לא ביבי
20/08/2017   |   דביר מור
 
 
 
ציפור קסם
20/08/2017   |   ציפי לידר
 
 
 
היקף ההתיישבות הערבית בארץ (1260-640)
20/08/2017   |   רבקה שפק ליסק
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
ד"ר דוד אדלר ד"ר להנדסה רפואית  |  תגובות  |  על צד שמאל הצטרפות ל- VIP
הרבה הקדמות - כמה הארות מאוחרות
קראו שירים
קִרְאוּ שִׁירִים
אַךְ לֹא אֶת עֵינֵי הַמְּשׁוֹרְרִים
מַבָּטָם יִרְדֹּף אֶתְכֶם בְּעוֹדְכֶם
חַיִּים וְהֵם כְּבָר
לֹא

דברים במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל

▪  ▪  ▪
פעמים אחדות, בתחילה סמוך למותו, אחר כך לקראת השלושים, ואחר כך שוב ושוב, בנסיבות שונות ובזמנים שונים, ניסיתי לכתוב דברים לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי (הידוע בכינוי שא"מ) ובכל פעם יצאה תחת ידי פתיחה אחרת, ומצאתי את עצמי "נתקע" איפשהו. את תחילת הפתיחה הראשונה שכתבתי, ולא פרסמתי, אביא לקוראים שלא ידעו את שי, אם אכן יש כאלה:

המשורר שי אריה מזרחי נפטר בערבו של יום ב', 15.10.12, יומיים לפני יום הולדתו ה-38. דבר מותו שפורסם ברשת ובהודעות קצרות בכמה עיתונים, היכה בתדהמה את כל חבריו ומכריו האישיים, גם אלה שהכירוהו רק דרך הרשת. הלווייתו התקיימה למחרת אחר-הצהריים. לי נודע על כך באקראי רק למחרת בבוקר, ביום הולדתו. מאז עקבתי אחרי הדף שלו בפייסבוק. היה שם "כאוס" מוחלט, כשם בלוג השירה המיוחד כל כך שלו ברשת. כאשר קריאות צער על מותו הופיעו בערבוביה לצד ברכות ליום הולדתו. בדפדוף לאחור ניתן היה למצוא הודעה של בת זוגו קארין שזה "רציני" בליווי אסמכתא מאתר "חברה קדישא", עד כדי כך. מאז נכתבו על מותו כמה ידיעות וכמה מאמרים וכן הובאו שירים משני ספריו. המאמרים התייחסו לדרכו המיוחדת כמשורר, לעובדת היותו מייסד אתר "כאוס", שבו הביא שירים של אחרים, את זכייתו בפרס הראשון של "צרצרפייס" וכן את פעילותו החברתית. בנוסף הוזכר אירוע בעל הד תקשורתי מועצם ששי נקלע אליו מתוך סוג של תמימות, פוטר מעבודתו בעטיו ושמאוחר יותר הצר עליו ואף התנצל בפומבי.

אך הדברים לא הושלמו. ידעתי שאכתוב, הרגשתי אפילו מחויב לכתוב, כפי שניתן להתרשם מהדברים הבאים, אך מה שיצא תחת ידי היה קצר ומקוטע:

כבר ב-17.10.12, יום לאחר מותו, כתבתי: "...עוד יאמרו דברים על האיש המיוחד הזה". וימים ספורים לאחר מכן "עוד צריך שיאמרו עליו דברים נוספים ומעמיקים יותר. לא שאני יודע יותר מחבריו הקרובים. יש עניינים אחדים שאני יודע, והם אינם כה חשובים ואולי עוד אספר בהם, אך מכולם יש עניין אחד שאני חש שהוא כאילו כלוא בתוכי ושומה עלי לספר כבר עתה. אספר אותו במכוון בלאקוניות, הסופרלטיבים מיותרים: כתגובה לתנחומיי כתבה לי בת זוגו קארין בבוקר יום חמישי, 18.10.12, יומיים לאחר מותו, בין השאר: "בלילה לפני, טיילנו יחדיו לפארק. שי התעקש לעבור ברחוב היוגב, להתרשם ממנו ולחזור אליך עם רשמיו זאת בהמשך להתייעצות שלך לגבי רכישת דירה". עודי המום וכואב עד בלי די (אך מה הוא כאבי לעומת כאב קרובי משפחתו) הדברים האלה התמיהו והיממו אותי. קצת רקע, שבוע לפני כן שאלתי אותו, כתושב רמת גן, על שניים-שלושה אזורים ברמת גן, שהתעניינתי בהם בהקשר לרכישת דירה לקרוב משפחה. הוא התייחס אז לכך ובכך חשבתי תם העניין. זה היה שי האדם. כשסיפרתי על כך להוריו ואחותו כשביקרתי אותם במהלך ה"שבעה" - לא מצאתי אותם מופתעים". כאמור, חשתי ואולי אפילו התחייבתי שאומר דברים מקיפים יותר על שי. חשתי כלפיו חוב. על מהות החוב אתייחס בהמשך.

הנה פתיחה נוספת שנכתבה, לפני ה"שלושים למותו" כמדומני, ולאחר פרסומים נרחבים על מותו, כולל כתבת מגזין נרחבת במוסף הארץ:

הרבה נכתב על שי, אולי יותר מדי. יותר מדי - לאחר מותו. מעט מדי עליו ועל שירתו - לפני מותו. קל לומר, והיו שרמזו ואחרים אפילו אמרו במפורש, שאילו כתבו, התייחסו והעריכו יותר את שירתו בחייו, מותו היה אולי נמנע. הערכות מעין אלה, הן מיותרות ולא ממין העניין, כי אם כל משורר שחש שההערכה לה הוא זוכה נופלת מההערכה שהוא סבור ששיריו ראויים לה, היה מסיק מסקנות נמהרות, לא היו משוררים רבים עם נשמת חיים באפם. מסיבה זו אני אמנע כליל מהתייחסויות מעין אלו. לעומת זאת אתאר את קשרי עם שי, מנקודת ראות בתולית, כאילו לא קראתי את הדברים המפורטים מאוד, על חייו האישיים, שנכתבו במוסף הארץ ובבמות אחרות. אתאר אותם איך שאירעו, בשעה שאירעו, ובוודאי לא כחוכמה לאחר מעשה. אעשה זאת כדי לשפוך אור על אישיותו, שירתו והשקפותיו הפואטיות, כפי שנגלו לי אישית.

והוספתי דברים שחרו לי: הכתבת החרוצה במוסף הארץ ניסתה, ואף הצליחה, לדלות ממשפחתו (בדרכים עקלקלות כפי שהסתבר לי לאחרונה ממש), מחבריו ומהרשת, פרטים רבים על חייו, חלקם, לטעמי, אינטימיים מדי שמקומם לא יכירם כלל בעיתון ובוודאי שלא בעיתון כמו הארץ. התמונה שהוצגה הייתה "צהובה" ומוקצנת, אך חמור מכך שהיו דוברים (חבריו?!) שאולי (ואולי לא) ניחנים ברגישות פואטית, אבל בוודאי שאינם ניחנים ברגישות אנושית. בדבריהם היה כדי לפגוע אנושות במשפחתו ובעיקר בבת-זוגו, ברגע כה קריטי בחייה. כל פשעה היה שהיא לא ניאותה להתראיין. כאילו כל אחד אמור לכסוף לחשיפה אישית ככוכב ריאליטי, ועוד בימים הקשים בחייו. למרות אורכה של הכתבה יש נושא אחד שהודגש פחות והוא מי היה שי האדם. כי שי, שאני ורבים אחרים הכירו, לא היה רק משורר ופעיל חברתי יצרי וזועם מחד-גיסא ודכאוני מאידך-גיסא, המעורב בשערוריות. הוא היה קודם כל בן-אדם והיבט זה של אישיותו לא נוכח בכתבה או לפחות לא הובלט במידה מספקת. למה שתואר למעלה אוסיף שכעורך לשוני הוא סייע למשוררים צעירים בעריכת שיריהם וניקודם והדוגמאות רבות.

אבל האם מה שנגלה לי אישית בפגישה אחת, לא ארוכה במיוחד, וכן בשיחות טלפון ספורות והתכתבויות אישיות וחילופי דברים פומביים ברשת, שקולים כנגד עדויות של מי שהכירו אותו היכרות קרובה יותר ובוודאי ארוכה יותר. הנה שוב סיבה "להיתקע" וכך אני מגיע לפתיחה נוספת:

הרי היינו כל כך שונים ברקענו - שוני קוטבי אפילו, שלא לדבר על כמעט שלושה עשורים שהפרידו בינינו. אפילו בענייני שירה, לא הייתה בינינו הסכמה רבתי, אלא חלקית בלבד. גם דעתנו על ערכם של משוררים רבים לא הייתה כמובן זהה, אך לעיתים גם לא דומה. גם לא כל כך הסכמנו על כל מטרות מאבק המשוררים, ששי נטל בו חלק והיה מעורב בו מאוד באותה תקופה. אני סבור שמה שקשר אותנו, מלבד אהבת השירה, היה שהערכנו זה את זה. הערכתי אליו נבעה בעיקר על אמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא שרק, ללא זיוף הקל שבקלים. והוא...

והנה שוב סיבה "להיתקע". האם עליו באתי לדבר או על עצמי? וזה אולי המחסום העיקרי. אך הואיל ומה שיש לי לחדש נובע מהאינטראקציה האישית שלי עמו, אולי אין מכך מנוס? לפחות אנסה לתפוס מרחק:

מכל הדברים שבעולם, הטובים והרעים, כל הדברים כולם עומדים להם על כף אחת והמוות על הכף השנייה. מכל המיתות, המיתה שאדם ממית עצמו במו ידיו, מתוך בחירה כביכול, גם היא עומדת לה מובדלת, יחידה, תמוהה ומכה בך, גם אם קרבתך לאיש לא הייתה גדולה במיוחד.

פתיחה מליצית מדי, אז אולי פתיחה אחרת:

כשמישהו נוטל את חייו בידיו, יש נטייה מובנת, לא רק לקרובים אלא גם לרחוקים יותר לחוש אשמה. מובן, שלאשמה זו יש צידוקים רק לעיתים רחוקות, וגם הם לרוב קלושים מאוד.

אך האם יש לפתוח בדרך שבה סיים את חייו. האם יש טעם לעסוק בכך? האם אני רשאי בכלל לעסוק בכך? האם העיסוק בכך לא יכול להביא משוררים אחרים להסיק מסקנות נמהרות מהדברים. כאילו זו תהיה גם דרכם שלהם ל"תהילה". "תהילה", שאם היא בכלל שרירה וקיימת, הרי שאין מפוקפקת ממנה ואין פסולה ממנה. והנה ניסיון לפתיחה נוספת:

יש דרכים רבות לסכם את פועלו של אדם. מביניהן יש שתיים הבולטות במיוחד: הראשונה, השכיחה יותר, היא לספר את עלילותיו ולמנות את מכלול תכונות אופיו ונהגיו, והשנייה היא להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל.

הדרך המקובלת לספר את סיפור חייו בפירוט ולמנות את תחנות חייו, תכונותיו ונוהגו - היא די מיותרת ומה שסיפרתי למעלה, אולי, מספיק. הרי הרשת פתוחה. ולמרבית האירוניה, בשל דרך מותו הפתאומית והבלתי צפויה, הוא "זכה" למה שמשוררים מעטים, חיים ומתים כאחד זוכים לו, לכתבות לא מעטות, כשגולת הכותרת הייתה, כאמור, כתבת מגזין ארוכה במוסף הארץ (אני יכול רק לשער כמה ייחל וכסף למאמר על שירתו או ספר שיריו השני באחד ממוספיו הספרותיים של העיתון, עוד בחייו; אך זה כמובן לא ניתן לו. כאמור איני מאשים איש, וגם איני רוצה לקונן במיוחד על הערכת-חסר לשיריו, יותר הייתי מלין על הדרך של המבקרים לבחור את נשוא ביקורתם - ואת הטהרנות המזויפת שבה הם מתרצים זאת).

הדרך השנייה היא כאמור להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל, בהנחה שיש כזו. ואצל שי, למרות היכרותנו הקצרה יחסית, למדתי שהייתה כזו ועוד איך. "דברי אמת ניכרים" גם למרחוק. דבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא שרק, ללא זיוף הקל שבקלים. זו הייתה תכונה ברורה ומובדלת, קיצונית אפילו, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כל כך, שאין טעם להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" המקומית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. זה ניכר גם בעמדותיו ודבריו ב"מאבק המשוררים".

הערה טכנית לאלי אשד: היבט זה בא לידי ביטוי בולט בכתב העת הרשתי 'כאוס' שערך, בו הציג שירים שאהב, בעיקר של משוררים פחות מוכרים, כשהוא מלווה אותם באבחנות שיריות קצרות, מדויקות, עדינות וחכמות. הערותיו היו תמיד מאופקות ולעולם לא מתלהמות ופולמוסיות. זו עובדה מעניינת מאוד על-רקע תיאורו (על-ידי אחרים) כ"דמות סוערת". אבחנותיו לא היו מחניפות ובוודאי שלא על-מנת לקבל תגמול כלשהו בעתיד.

גישה ונימה זו וכן נדיבות רבה ניתן למצוא גם בראיונות שנערכו עמו במסגרות לקידום ספרו, כמו "ביקור בית" באתר "ספרים". או ב"המלצת השבוע" ב"חדשות הספרות" ב-ynet.


חוב של כבוד


וכאן, כפי שהבטחתי למעלה, אני מגיע לסיבה שבגינה חשתי שאני חב לשא"מ חוב של כבוד. לי למשל לא היה דבר לתת לו בתמורה, אפילו בלוג אין לי, והוא היה נדיב כל כך כלפיי כפי שניתן לראות בדבריו על ספרי, שאפילו אני חשתי שהם מופרזים. נדיבותו הייתה ללא שיעור. הוא הפתיע אותי כשבחר דווקא בשיר שלי לציון "שנתיים ל'כאוס'".

ואם לא די בכך, בתגובה לשיריי שפורסמו ב-ynet כתב: "טוב לדעת שיש עוד משוררים שיודעים את המלאכה היטב ויכולים ללמד את הצעירים איך לכתוב שירים טובים, מדויקים ומלוטשים ועדיין מלאי חוכמה ורגש, מבלי להזדקק לכל מיני תוספות שונות ומשונות או לנוסחי הבעה מפותלים שאינם מוסיפים לשיר דבר".

ואני, מה אני עשיתי בתמורה לנדיבות זו. דבר לא. החוב, דומני מובן.

היו עוד פתיחות. לעיתים הפתרון להרבה מצוקות והתלבטויות הוא ה"דד-ליין" שמיישות מאיימת הופכת ליישות גואלת. יום השנה למותו התקרב. הבטחתי גם לאחרים וגם לעצמי שאעשה זאת. והבטחות, כך נדמה לי וכך אני נוהג, יש לקיים (ולכן אני גם מבטיח מעט).

הנה עתה למשל אני חוזר מאירוע בתיאטרון ירושלים, שם התקיימה פגישתנו היחידה, ואני תוהה אולי אתחיל מכאן, מחנות הספרים ומבית הקפה. אביא את רשמיי מדבריו, מתגובותיו, שהם כל כך שונים ממה שקראתי עליו.


את שי פגשתי בקיץ 2012 בירושלים. הוא הגיע עם תיק גב כבד ועמוס. מאחר שאני מניח שלא היו שם מטילי זהב, היו שם כנראה ספרים. ספריו? כנראה ואולי גם ספרים אחרים. לא שאלתי. ישבנו בקפה בתיאטרון, משום שהמקום היה קרוב לאולם שבו התקיים אירוע שירה ששי היה אמור להגיע אליו, מאוחר יותר. כדרכי, כאיש ירושלים מאז לידתי, וכמי שבילה את ילדותו לא הרחק, כבר בדרכנו מהחניה ליד הווילה של שרובר, סיפרתי לו על ייחודה וגדולתה בעבר הירושלמי הקרתני והצנוע של שנות השישים והצעתי לו להתקרב ולהציץ מבעד לגדר ולראות את העזובה וההזנחה. לראות איך עוברת לה תהילת עולם. זה לא עניין אותו כלל. גם אחר כך כשעמדנו ברחבת התיאטרון, פנֵינו אל הנוף היפה הנשקף דרומה ואני מצביע על נקודות שונות בתמונה הפנורמית, הבנתי ממנו חיש קל, אף שעשה זאת בנימוס מופלג, שלא לשם כך התכנסנו. אני מספר זוטות אלו מסיבה אחת, נראה היה שכל התעסקות שאינה נוגעת לשירה, לא עניינה אותו, לפחות באותם ימים. כזה היה האיש.

כשנכנסנו פנינו למדפי השירה שבחנות. הוא קרן מאושר כשספרו "הוא המסמן את המקום" נמצא שם. כשאישה ששוטטה בחנות שאלה לשמותינו (והתאכזבה מאוד כשהשמות לא היו מוכרים לה, מה לעשות ולשי לא קראו רוני סומק למשל) ואחר כך עלעלה בספרו של שי, הוא נדרך. הוא בוודאי היה "ממריא" אילו הייתה מחליטה לקנותו. ספרי שלי לא היה שם ושי הציע שייגש למוכר להזמינו, כדי שיהיה על המדף בעתיד. ביקשתי שימנע מכך. זה מראה ששי יכול היה להיות גם קצת "שובב". אחר כך התיישבנו ושוחחנו. שי היה ענייני, קצר, רהוט, די שקט ורגוע, אפילו נחמד וענה בנימוס גם לשאלותיי האישיות, הלא מעטות, גם אם בקצרה. בענייני שירה אני מוצא לנכון לציין שני עניינים שיש בהם כדי להעיד על גישתו לשירה. הראשון, כששאלנו זה לדעתו של זה על משוררים שונים, ביקורתו כלפי אגי משעול הייתה שמפריע לו שאין לה יחס רציני מספיק לשירה. אני סברתי שזה דווקא מעיד לזכותה (שכחתי לציין בפניו שגם לו שירים "לא רציניים" כמו "ציוּן", "משל בעוגה" ו"כל הברווזים שטים", אם כי מרבית שיריו , יש להודות, "רציניים"). השני, כשציינתי בפניו כמה אהבתי את שירו "מתחת לכל מקום אחר" מתוך "ציוּן" ספרו הקודם, (שיר הפותח ב"מסתובבת יוספה ברחובות העיר" עמ' 25) הוא פטר אותי כשאמר שהוא כבר רחוק מזה, שזה לא מעניין אותו כיום כלל. זה כמובן הפתיע אותי מאוד. "זה עדיין שיר שלך" אמרתי לו. עובדה זו מפתיעה עוד יותר מהסיבה שבספרו השני הוא מתייחס במידה רבה, חריגה אפילו, לשיריו בספרו הראשון.

שעת ההשקה התקרבה, הצעתי לסיים, אך הוא הניח שתתאחר וישבנו עוד מעט. כשיצאנו, ועמדנו להיפרד, התנצלתי שאולי השתלטתי על השיחה יותר מדי, והוא הרגיע אותי אך אמר שחשוב לו לספר לי דבר נוסף. ליוויתי אותו במעלה הרחוב, והוא סיפר לי, רגוע קצת פחות, אך לא נסער יתר על המידה, שהחליט לנתק את קשריו עם דמות ידועה מעולם השירה. לראשונה ראיתי את נטייתו להקצנה. ניסיתי לאזן את הדברים ואת התמונה הקיצונית קצת שצייר, וכבר הגענו לקצה הרחוב שבו התקיים האירוע. מאז עיניו הנוגות נשקפו לי רק מתמונתו בפייסבוק.

אני משתדל לנהוג לפי הכלל מה שאהוב עליך עשה לחבריך ולכן לספרי שירה הראויים לכך, אני נוהג לכתוב משוב ענייני וכן (תוך שאני "מסנן", לעיתים, משוררים שאינם ראויים, אף שספריהם אולי ראויים). משוררים לא מעטים, חלקם כאלה שלא פגשתי או אפילו התכתבתי איתם מעודי, מופתעים לקבל ממני משוב מעין זה. כך גם עשיתי לשני ספריו של שא"מ, אף שכאן לא הייתה הפתעה. הואיל והמשוב מתייחס בפרטנות לשירים, אני ממעט בדרך כלל בסופרלטיבים כלליים וכמעט שאיני מתייחס להיבטים התוכניים, וכעניין של עיקרון, איני מפרשן שירים. אני שם את נפשי בכפי ומציין שירים או קטעי שיר שצדו את עיני לטובה וגם להפך ומדגיש כאלה שאהבתי במיוחד (במובן של "אהבתי-הערכתי"). כשב"אהבתי" אני מתייחס לשני המרכיבים העיקריים של השיפוט הפואטי-אסתטי: האיכות הפואטית האובייקטיבית יותר וה"התחברות" הסובייקטיבית. אף שהמשובים הנפרדים שלי לספריו, כללו גם הסתייגויות, שא"מ קיבל את המשובים בברכה, גם אם לא בהתלהבות. אציין ששינויים עריכתיים מועטים שהצעתי (לאחר מעשה, כי השירים כבר נדפסו בספרים) נדחו בדרך כלל ולא בשל חוסר המעשיות והתוחלת שבכך. הואיל וכמעט כולנו בטוחים שהשיפוט השירי שלנו עדיף, ציינתי לעצמי, לעיתים, שזה אולי סוג של גאווה מקצועית המהולה בקורטוב של עקשנות מצדו; אני מקווה שהוא לא חשב שהצעותיי אינן אלא סוג של יוהרה של יודע-כל, מצדי. לפי תגובותיו ויחסו אלי - כנראה שראה זאת כדיון ענייני ותו לא.

קראתי שוב את המשובים. כפי שציינתי מקודם, חשוב היה לי להביא תחילה את הדברים כפי שנחוו, בעת שנחוו, שלא בחוכמה שלאחר מעשה. גם כאן אעשה זאת, אך אביא לאחר מכן בנוסף את התרשמותי, גם לאחר קריאה חוזרת של שיריו ודבריו, כשאין מנוס מראייה חדשה של שיריו, בצל המעשה.

ספרו הראשון "ציוּן" שיצא ב-2003 בהוצאת "כרמל" הוא ספר שירה יפה, מעניין, בוגר, מעטים בו סימני הבוסר, ויש בו שירים לא מעטים המעידים על כישרון ניכר. לעיתים, אף בשיר מינורי כמו "בחורשה ליד הבית" מתגלית רגישות לשונית פואטית ראויה לציון ולשבח בשורות כמו: "החורשה מביטה בהם משועשעת,/ שורקת המיה ירוקה". רגישות-לשונית זו, שלדעתי היא נשמת אפה של השירה, באה לידי ביטוי בשירים רבים אחרים. במיוחד אהבתי, וכבר ציינתי זאת, את שירו "מתחת לכל מקום אחר" הפותח ב"מסתובבת יוספה ברחובות העיר" ששני בתיו הראשונים הם שירת מופת משוחררת ועולצת. כאלה הם גם שיריו "ועכשיו כשאת בהודו" וכן "הזמנה לארוחת בוקר" ("בואי ושבי עמי לארוחת בוקר,/ הקפה מזמר עוד אדים נדיבים"), "תמונות", "ניגון אביב", "שיר אהבה" ועוד שירים רבים נוספים שציינתי לטובה. בנוסף, לא רק הכישרון הפואטי של הכותב, נשקף מהשירים, כפי שנוטים לחשוב, אלא גם האינטליגנציה של כותבם. האינטליגנציה הגבוהה של שי ניכרת כבר בספרו הראשון ומתעצמת בספרו השני.

ספרו השני "הוא המסמן את המקום" בהוצאת "רימונים", 2012, יצא תשע שנים לאחר ספרו הראשון. למי שהשירה היא מרכז עולמו - זו תקופה ארוכה מאוד. נראה שכתוצאה מכך גם ציפיותיו מהתגובות ומההד שיעורר הספר היו גבוהות.

הספר נפתח במוטו יפה מאוד, פניני אפילו: "שנינו נטולי צללים/ בכסות לידה/ ואין צל/ שמעיב על אורנו". זה אינו ספר קל לעיכול לכל אורכו, גם אם יש בו שירים צלולים, נהירים ונהדרים רבים מאוד. בניגוד ל"ציון", הספר חדשני מאוד בצורתו ובמבנהו. אין בו תוכן עניינים, אין בו שמות לשערים, אלא רק דפים עם שני קווים מקבילים מאוזנים החוצצים בין חמשת שעריו (והמופיעים גם בכריכה וכן לאחר השורות "שני חוטי חשמל/ מקבילים" בשיר הפותח, במעין גחמה או הצהרה צורנית בעלת מסר עמום) והכל בכוונת מכוון, כפי שכתב לי. בנוסף, יש בו גם שני שירים, האחד "אצבעות" המלווה בשבעה איורים של כף יד, והשני "רב שלבים וארור" המוכל בתוך לוח "אקסל". אלה כמובן מבנים צורניים מקוריים וחדשניים מאוד שדרושה תעוזה רבה כדי לכלול אותם בספר מודפס. ניתן לקבל או להסתייג מחדשנות זו, אך הם לא זכו להתייחסות כלשהי בביקורת. מעניין מדוע? הרי זה כל כך שונה וחורג, מה גם שיש בשני שירים אלה גם הברקות תוכניות אחדות ולא רק מקוריות צורנית.

כבר בשיר הפותח "טייל עצמאי, / לא בשדות אחרים" הוא מסמן אולי את הדרך הפואטית אליה הוא שואף בספר זה. אף שהצהרה זו, מנוגדת לכאורה לדברים שאמר, בראיון המוזכר למעלה, שבו הוא "מודה" בהשפעה של מאיר ויזלטיר (המוזכר גם באחד משיריו "ציטוט"). השפעה זו, ניכרת לעניות דעתי, בחלק קטן מהשירים הנהירים יותר שלו. השירים הנהירים הם גם השירים הטובים יותר בעיני. אף שכל שירי הספר מעידים על האינטליגנציה השירית הגבוהה של כותבם ואין שם שירי בוסר עם אמירות בנאליות, אני אישית פחות אהבתי וגם פחות "התחברתי" לשירים בעלי האופי ההגותי יותר המופיעים בעקר בתחילת הספר. ובכלל זה לא ירדתי למשמעותם של ה"הגיונות הגיאומטריים" הכלולים בו, כמו בשיר "סוד הפשע" שהבית האחרון שלו, המופיע בגב הספר, מתייחס גם הוא ל"קווים המקבילים". סיומת השיר, לעומת זאת, "וחוד הרמייה שבור" מרשימה מאוד. בהמשך, בעיסוק בנושא אדם, חוה, הנחש, התפוח וכו' שבא לידי ביטוי מועצם ב"מחזה השירי" הקצר "זכר ונקבה ברא אותם" שי הציב רף גבוה ועמד בו די יפה.

בהמשך, סגנונו הופך להיות שוטף, גמיש, נהיר ומשוחרר יותר ומעיד על יכולות פואטיות גבוהות מאוד. במיוחד אהבתי את שירי השער השלישי, עתיר השירים, הפותח בשיר הנהדר "כאן על שפת מים קדושים" שסופו "אני קורע לך שיר, מנחה/ מסִפרו של משורר/ נהדר, עלום". כאשר החיבור בין "משורר נהדר" ו"עלום" מביע השקפה ריאל-פואטית מאוד ברורה, גם אם מצערת.

כאמור בספרו השני הוא מתייחס במידה רבה, חריגה אפילו, לשיריו בספרו הראשון. כך למשל ב"שיר ביניים" הוא מתייחס ישירות לשיר הפותח את ספרו "ציון", וכן בשירו "ציטוט" יש התייחסות מפורשת לשיר "ציון" עצמו. בנוסף ניתן למצוא סימנים מוקדמים סמויים בספר "ציון" כמו "חלוט בתוכן כקליפות תפוחים" או "לתחנה הבאתי קליפות תפוזים/ וריחות מפרדסים, ואבנים מתקלפות/..." המסמנים מוטיב בולט "מעורי נובטים תפוחים קלופים" בספרו השני.

מאחר ששירתו בשני ספריו כנה מאוד, ניתן ללמוד ממנה דברים רבים על אישיותו - האישית ולא רק הפואטית. מובן, ויש להודות בכך, שיש דברים שנגלים ב"חוכמה לאחר מעשה", ואז השירים ניבטים אליך אחרת, בזוית חדשה. כבר בשיר הפותח את "ציון" הוא כותב: "הקולות לוחשים לי/ עוד לא.// - אינני מבין./ עוד לא?/ / לא, עוד לא, ראה, כעת/ קרב פנים אל פנים/ איני מסוגל לשאת/ אך ברור וגמור עמי/ לנצח במלחמה הזו// - שוב איני מבין./ הצלחת לבלבל אותי//...". ב"שיר ביניים" בספרו השני הוא מתייחס ישירות לשיר זה וכותב: "בשיר הפותח את ספר שיריי הראשון...מאז, כל יום הוא/ קרב פנים, בין פני המציאות לבין/ הפנים החפצות בה, אך/ במקום להשיגה מתכנסות/ בשורות הראשונות בשיר." ובהמשך השיר "קשה. אבל ממשיכים". ניתן ללמוד מהשיר לא רק על ההתמודדות האישית, היומיומית, הסיזיפית, הקשה, שאין לה סוף, אלא גם את החשיבות הגדולה של השירה, כחלק בלתי נפרד של חייו, כגואלת אפילו, בהתמודדות זו. מעניין לציין שכששאלתי על הצלחתו בהפצת ספרו, הוא ענה לי במייל (ללא מירכאות): "קשה. אבל ממשיכים".

גם ב"קוצים רק טוב" שב"ציון" כשהוא כותב: "...אני/ שכוב אצל הדוקטור בסבלנות ממתין/ שיפצפץ אותי" ניתן להבין זאת היום אחרת. וכך בשיר "דילמה" ב"הוא המסמן את המקום": "...אם כבר אזי/ להישרף בתנועה אחת/ חדה/ לא ביגיעה". כך גם בשירו "חיים" שבספר זה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מקוצרת: "הוא הלך אל עולמו בלי להותיר/ רושם גדול על העולם". בהמשך השיר השורות היפות כל כך, שגם אבידן היה יכול להיות גא בהן: "לא דפק בכתליו, כתליו לא ענו בו משב" ובהמשך "אין זה הזמן עכשיו/ חיים, אין זה הזמן לשינוי/..." (המזכירים את "קולות לוחשים לי" ואת הדיו ב"שיר ביניים" שהוזכרו למעלה). בסוף השיר מופיעה התמונה המזוויעה: "אך כשכרתו את ראשו מצוארו/ במקום שיתרוצץ אנה ואנה/ כתרנגולת כרותה, ללא/ פניו, נחת ושב על הארץ כסלע/ איתן". גם את שירו "שבע שורות על פלא הירקון" הוא מתחיל בתמונה לא אידילית: "טיול בירקון, חלקי גופה של משורר צפים לעברי...". את הפרשנות ואת ההד הכואב של הדברים, נותיר לקוראים.

שירתו של שי הייתה בלי ספק ראויה להתייחסות נרחבת ומעמיקה יותר, הן בשל איכותה, הן בשל ייחודה והן בשל כך שהוא עשה כה רבות למען שירתם של אחרים. העובדה שהשירה הייתה במרכז חייו אולי הוסיפה לכך מימד (טרגי) נוסף. היו שצפו, וביניהם יצחק לאור בשולי כתבת המגזין הנ"ל במוסף הארץ (ולא במוסף הספרותי - חלילה) שהנה עכשיו, עם מותו, תיגאל שירתו מאלמוניותה (היחסית). בהכירי, גם אם בהיכרות קצרה יחסית, את מנגנוני התפעול והשפעול של הפרסום והביקורת, הייתי די ספקן. עתה, כשנה לאחר מותו, ניתן לומר שהיה לספקנותי על מה לסמוך, גם אם היו מאמרים או מחוות ספורות לזכרו (את רובן, גם המודפסות והלא-רשתיות, ניתן לראות בעמוד הפייסבוק שלו). מחוות אלו זכו, לצערי, להד עמום, שנבלע ב"רעש" שאינו פוסק לרגע בהשקות, בפסטיבלים וכמובן בראי המשקף את כל אלה (ושל עניינים, זוטות והגיגים אחרים) - הרשת הכל יכולה. זו המדמימה את קולו הפואטי, השקט, היפה, האמיתי, הכן, העמוק והכואב של היחיד.

יהי זכרו ברוך.


ספרו של דוד אדלר 'סקיצות לתמונה בלתי שלמה' בהוצאת 'אבן חושן' זכה בפרס ר"ג לשירת ביכורים תשע"ג.

מאמר זה התפרסם בשינויים אחדים, ב"ליריקה", אתר שירה שהוקם לזכרו של שי, ביום השנה העברי למותו.
תאריך:  20/10/2013   |   עודכן:  20/10/2013
דוד אדלר

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
הרבה הקדמות - כמה הארות מאוחרות
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
דוד אדלר
23/10/13 01:17

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
לפי הערכות משטרת ישראל, בכבישי הארץ נוהגים כיום לפחות 40,000 נהגים שרישיונם נשלל. אם חשבתם לשכור נהג לחברה שבבעלותכם ולברר אם רישיונו תקף, לא תצליחו. אין כל איסוף מרוכז במדינה לנהגים משוללי רישיון... אומנם ישנו חוק מלפני שבע שנים המחייב מאגר כזה, אבל המדינה לא תמיד מקיימת את החוק!
20/10/2013  |  יהודה דרורי  |  מאמרים
[הערה מספר 1 לכותרת המאמר: "לקחים שאברהם תירוש1 לא למד מרצח רבין"]
20/10/2013  |  רפי לאופרט  |  מאמרים
לא צריך להיות פרופסור כדי להבין שרצח ראש ממשלה מסיבות אידיאולוגיות - זאת דרמה היסטורית מפחידה, מסעירה, מבעיתה ומטלטלת. ועל הדרמה הזאת מעמיסה התקשורת את המסרים שלה, ומשגרת למרכז תודעת צרכניה.
20/10/2013  |  נרי אבנרי  |  מאמרים
ברשימה קודמת שכתבתי - לפני מספר שבועות - ביקרתי את עובדת התמשכות ההליכים בכל הקשור לבחירת נגיד לבנק ישראל. באותה רשימה סקרתי - בלשון היתולית - כלל ההתנהלות השלומיאלית, בכל הכבוד הראוי, המאפיינת ההליכים לבחירת נגיד לבנק ישראל. ציינתי, כי לא היה מקום, מלכתחילה, לפסול את ד"ר קרנית פלוג - המכהנת כיום כנגיד בפועל - מלהגיש מועמדותה לתפקיד נגיד בנק ישראל. ציינתי עוד והדגשתי, כי דווקא הימים שבהם נמצאת היא בתקן של "ממלאת-מקום", מיטיבים עמה ומוכיחים יכולתה לתפקד כנגיד בנק ישראל, לכל דבר ועניין.
20/10/2013  |  עו"ד חיים שטנגר  |  מאמרים
היחסים שבינינו לבין הטורקים הידרדרו לשפל שאין לו תקדים. הוא נוצר לאחר שממשל-ארדואן מצא לנחוץ להסגיר לידי האירנים מידע ביטחוני רגיש ביותר על פעילות אנשי המוסד בטהרן. הגיעה לכן העת להודות באמת ששוב לא נשקף כל סיכוי ליישור ההדורים עם משטרו של השליט הטורקי, כל עוד הוא מצוי בשלטון.
20/10/2013  |  ראובן לייב  |  מאמרים



בלוגרים נוספים ברשת 
סטיב בנון
20/08/2017  |  21:56  |  מישל קישקה
האוצר דורש להפסיק את ההימורים על מרוצי סוסים בחו"ל החל ב–2018
20/08/2017  |  18:11  |  צבי זרחיה   |   צבי זרחיה
200 אוטובוסים החליפו את הרכבות המושבתות – ונתקעו בפקקים
20/08/2017  |  16:49  |  אבי בר-אלי   |   אבי בר-אלי

עידן יוסף
איתמר לוין
אביתר בן-צדף
פורומים
ספרות
שפה ושיח
תרבות
כתבות מקודמות
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט