יומן קריאה: ימים כתומים

הספר "ימים כתומים" נכתב ממש מיד לאחר ההינתקות, ולכן כותרת המשנה שלו: "ההתנתקות – החשבון והנפש", נראית קצת מוקדמת. הספר מכיל מספר שיחות עם מרואיינים בעלי דעות שונות על ההינתקות, ומעניין לציין שכולם דתיים. מסתבר שעשרות אלפי החילונים שהצביעו במשאל חברי הליכוד נגד ההינתקות, והחילונים שהיוו אמנם מיעוט מבין המפגינים, אך בהחלט לא מיעוט מבוטל, נעלמו מעיניהם של מחברי הספר, או שהם העדיפו להעלים אותם מספרם.

בפרק הפתיחה של הספר נכתב: "לו רצינו להיות פרובוקטיביים, היינו קוראים לספר הזה "איפה היה אלוקים בהתנתקות?". גם אם זו אינה השאלה שאותה שאלנו את המרואיינים בספר, זו השאלה שעליה הם ענו... המאבק נגד הנסיגה הישראלית מרצועת עזה בקיץ 2005 היה מאבק דתי. בתקופת הסכמי אוסלו... עמדו על המרפסות ועל הבימות שרון, אולמרט ונתניהו, היום ניצבים שם רק רבנים". העובדה שנתניהו התפטר מהממשלה בגלל התנגדותו להינתקות, וששרון פיטר את ליברמן, לנדאו ורצון עקב אותה סיבה, היא כנראה שולית בעיני המחברים. ומעבר לכך, לא זכור לי שרוב הנואמים בהפגנות (שלא לדבר על כולם) היו רבנים. מתעורר החשש שהמחברים כלל לא השתתפו בהפגנות, ושהם כתבו מהרהורי ליבם.

וכשהמדובר בוויכוח בין הדתיים לבין עצמם, היה מעניין מאוד לקרא את הראיון עם דיוויד לנדאו, יהודי החובש כיפה סרוגה-שחורה גדולה, שהיה עורך העיתון הארץ באותה עת. בדומה למחברים, לנדאו רואה במאבק על ההינתקות נושא דתי לחלוטין, כשאנשי גוש אמונים ותומכיהם נראים בעיניו כגרסה עדכנית של כת המאמינים במשיח השקר שבתאי צבי: "אני לא יודע מי היה הראשון שהעלה ברבים את האנלוגיה לשבתאי צבי על דל שפתיו, אבל עד שיוכח אחרת אני רוצה לטעון לבעלות על זה. בכל השנה האחרונה אני חי בתחושה שאנחנו ב-1666, שהולכת להגיע הדיס-קרדיטציה המוחלטת של שבתאי צבי, וברגע שגוש קטיף ייפול יוכח לכל בר-דעת שזו משיחיות שקר". מסתבר שלנדאו שונא משיחי השקר שכח שמיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים, כי לפחות בעיני רוב העם, לכל בר-דעת הוכח דווקא שההינתקות העלתה את החמאס, והביאה את הטילים לתל אביב.

ויחד עם זאת, אסור לשכוח שנבואת השקר של לנדאו, שהייתה יותר בבחינת משאלת לב מנבואה, מחווירה מול נבואות השקר המפורשות והחד-משמעיות של אלה ששרו "זה לא יהיה, זה לא יקרה", ושל אותו אחד שעמד על הבמה באחת ההפגנות וזעק "אריק, דע לך שיש בעל הבית, והוא לא ייתן לך לעשות את זה". לנדאו הביע סיפוק עצום על התבדותן של נבואות שקר אלה: "יש בתורה וברמב"ם מבחנים מאוד פשוטים כדי לראות מיהו נביא אמת. אם נביא אומר 'היה לא תהיה' וזה בסוף היה, איך הוא נביא אמת? לכן כתבתי בתקופה הזאת במאמר אצלנו בהארץ 'היה היתה'. כי זה שחור ולבן. הם הבטיחו שזה לא יקרה, וזה קרה".

ומבלי להיות שותף לשמחה לאיד של לנדאו, קשה להבין כיצד יכלו נביאי השקר האלה לחשוב שהקב"ה, שנתן לגרמנים ולפולנים ולשאר האנטישמים במזרח אירופה להרוג שישה מיליון יהודים, לא ייתן לפנות כמה אלפי יהודים מבתיהם. כששאלו המחברים בהקדמה: "איפה היה אלוקים בהתנתקות?" הם התכוונו בדיוק לאותו הדבר.


אכן "אל נקמות השם"


ואולי בגלל שהוא כל כך קרוב אליהם, וגם קרוב כל כך לשונאיהם, רואה לנדאו באנשי גוש אמונים סכנה אמיתית: "הסכנה היא שהמדינה תתנהל לפי מדיניות שהיא בלתי שפויה, מדיניות שלא נסמכת על שיקולי אסטרטגיה, שיקולים מדיניים, שיקולים כלכליים, שיקולים דמוגרפיים... האנשים האלה חושבים בתמימותם ההרסנית שמדינת ישראל שלנו יכולה לשחק לפי כללים אחרים". לנדאו ללא ספק צודק בביקורתו על הימין הקיצוני, אך בהתחשב בעובדה שאפילו השמאלנית הקיצונית אילנה דיין כבר הרהרה בקול רם שמא בתמיכתם בהינתקות הלכו היא וחבריה כעדר אחרי הכריזמה של אריאל שרון, שהובילה אותנו אל עברי פי פחת, מסתבר שהתקיימה בו האמרה "כל הפוסל במומו פוסל". תמיכתו של לנדאו בהינתקות כלל לא נסמכה על "שיקולי אסטרטגיה, שיקולים מדיניים", אלא על תשוקתו היוקדת לשמוח על משבתם של שנואי נפשו. כשקיסינג'ר אמר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, הוא ודאי ראה את לנדאו לנגד עיניו.

עד עתה הייתי משוכנע שיאיר לפיד היה הראשון והיחידי שהודה שתמיכתו בהינתקות נבעה משנאתו למתנחלים, ועתה נוכחתי שלנדאו הקדים אותו ואף העמיד אותו בצל. אבל מסתבר שהשמחה לאיד של לנדאו לא היתה שלמה, כי הוא עדיין חשש: "יש למשיחיות השקר ולנביאות השקר עוד קלף אחד שהם עכשיו יוצרים והוא נקרא: אל נקמות השם. כלומר שאריק שרון יובס. אם אריק שרון יובס אז יגידו 'ישועת ה' כהרף עין', סוג של היה לא תהיה מאוחר. הוא שלח יד בקדושי עליון והנה הוא נופל. לכן יש אינטרס ששרון יישאר על מקומו". ימים ספורים אחרי קיום הראיון הזה, ועוד לפני שיצא הספר לאור, כבר הסתבר ש"אל נקמות השם" נקם בשרון בצורה שלנדאו אפילו לא העלה בדעתו. לא קשה לשער כיצד מרגיש לנדאו היום כשהוא רואה היכן נמצאים נאמני הליכוד שהתנגדו להינתקות, והיכן נמצאים שרון וחבריו, שליחי הציבור שבגדו בשולחיהם, הפרו את הבטחתם למלא אחר הוראות בוחריהם, ולבסוף פרשו מהליכוד והקימו את קדימה.


סמכו על "חסדי שמיים"


ואם לנדאו חיזק את דעתם של רבים מאיתנו המשוכנעים שההינתקות הייתה פשע של שנאה, באה אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע, והוכיחה לנו שהנהגת המתנגדים להינתקות כלל לא העלתה בדעתה שמוטל עליה לנקוט בצעדים מעשיים כדי להפר את רוע הגזרה. עמרוסי מציגה בפנינו תמונה של הנהגה שסמכה על חסדי שמיים: "היה ברור שזה לא הולך לקרות. היחיד בישיבות של מועצת יש"ע שכל הזמן דפק על השולחן ואמר: 'זה יקרה, אני מכיר את אריק מקרוב', היה זמביש, זאב חבר... אבל חוץ ממנו, כולנו אמרנו כל הזמן: 'הקדוש ברוך הוא לא ייתן לזה לקרות'".

מסתבר אפוא שלפחות בקשר להנהגת המאבק, צדק דיוויד לנדאו. וכיוון שסמכו על חסדי שמיים, אפילו במבט לאחור לא ניכרת שום מחשבה שנייה אצל עמרוסי: "אנחנו ניהלנו מאבק נחמד, מאבק יפה, מאבק שאני באמת יכולה להתפאר בו, באיך שהוא נראה. אני שמחה שהייתי חלק ממנו, אני גאה במי שנאבק, אבל לא הוצאנו חרבות... דווקא אם לא היה הקדוש ברוך הוא בעולם, אם לא היינו סומכים גם עליו, אז לא היו גבולות למאבק הזה. אז היינו 'מוציאים חרבות'".

קשה לדעת כמה מן המפגינים היו מעוניינים ב"מאבק נחמד", וכמה מהם חיכו לשווא ליום הפקודה בו ייקראו לצאת למאבק האמיתי שיסתיים או בניצחונם או בכליאתם, אך יש לקוות שלא נעמוד שוב בניסיון שכזה. מה שברור הוא שעמרוסי וחבריה למדו מהניסיון, ואפילו עברו לקצה השני: "זה לא ייעצר בגוש קטיף, לא מבחינת הכוונות. אולי מבחינת הביצוע, אם הקדוש ברוך הוא ייתן לנו יותר כוחות למנוע את האסון הבא".

וכמו לנדאו, גם עמרוסי טעתה, וזה נעצר. לא בגלל הכוחות שנתן להם הקב"ה, אלא בגלל שאי-אפשר לחזות את העתיד. הלקח של עמרוסי לא הצטמצם למסקנה שהם, ולא הקב"ה, אמורים למנוע את האסון הבא, אלא גם לכך שעליהם לעבור לעמדת ההנהגה של המדינה. בהתייחסה למשל העגלות של החזון איש היא אומרת: "מה שקרה פה זה שהלכנו לאותו כיוון, והשביל היה צר, והעגלה הראשונה שהובילה היתה של הציונות החילונית. הם עמדו באמצע ולא נתנו לנו לעקוף... כדי להצליח לעקוף היינו צריכים לרדת לשוליים... היינו חייבים שיפרקו לנו יישובים וקהילות ובתי כנסת, כדי שמשם, מהשוליים, נטפס ונצליח לעקוף ולהוביל".

עמרוסי לא נשאלה כיצד היא תצליח לשכנע את העם לתת למיעוט שולי וקיצוני להוביל אותו, אבל גם פייגלין ואנשיו משוכנעים שאם הם יצליחו להשתלט על הליכוד, הם יגיעו גם להנהגת המדינה. ההיגיון אומר שאם פייגלין יעמוד בראש הליכוד, הליכוד לא יעבור את אחוז החסימה.


הימור אחד נכון


ולקבוצת המתנבאים הצטרף גם מוטי זיסר, המוצג בספר כבעל המאה שרוצה להיות גם בעל הדעה. זיסר דווקא הצליח לקלוע לפחות בהימור אחד שלו: "על אולמרט אני חייב לומר לכם משהו... הוא קודם כל פוליטיקאי והוא משחק במשחק הזה, אז אל תבקשו ממנו להיות האדמו"ר מפשיסחא... אם תבקשו ממני להמר, אני מהמר שהוא בסוף גם יהיה ראש ממשלה".

הסוף שעליו הימר זיסר הגיע מהר מאוד, וכך גם סופו של הסוף הזה. ובינתיים, הצלחנו כולנו גם להבין מדוע זיסר אינו מבקש מאולמרט להיות האדמו"ר מפשיסחא, והאמת היא שרבים מתושבי הרצלייה משוכנעים שאפילו זיסר עצמו אינו ראוי לתואר האדמו"ר מפשיסחא. אך בעוד שזיסר רק הימר על כך שאולמרט יהיה בסוף ראש הממשלה, הוא ממש ידע שההינתקות היא רק הצעד הראשון: "יש יישובים ביש"ע שאני יודע היום שבתוך ארבע שנים הם לא יהיו שם. לא כי שרון רוצה להוריד יישובים, אלא כי אין לו ברירה. אני נותן קרדיט לממשלה שהיא לא רוצה שיהודים ימותו... צריך להבין שגבולות זה דבר פרקטי שהממשלות קובעות לפי צורכיהן ולפי שלום האזרחים. אולי הקדוש ברוך הוא רוצה קו גבול זמני שיהיה במסלול אחר ואז נחיה בשלום והילדים שלנו לא ימותו?"

בינתיים הסתבר שיש ברירה, ושקשה לסמוך על מה שזיסר יודע לגבי העתיד. העובדה שזיסר באמת האמין שההינתקות שהייתה, ואלה שהוא ידע שתגענה אחריה, תבאנה את השלום, נראית היום כבדיחה עצובה.

ולסיכום, שני הלקחים העיקריים מקריאת הספר הם שרבים בקרב הציבור הדתי לאומי רואים בחילונים עם זר, שמוטל עליהם לשלוט בו כי הוא חולק איתם את אותה כברת ארץ, ושקשה לערוך תחזיות, בעיקר לגבי העתיד.