כבר אין חיילים בשער

לפני חמישה ימים עזבו חיילי האבט"ש (אבטחת הישובים) את השין-גימלים של 22 ישובים כפריים בישראל הנמצאים באזורים רגישים במיוחד, בקרבה יתרה לגבולות לבנון, מצרים, עזה וירדן. הם לא נטשו את עמדותיהם על דעת עצמם, הייתה זו עזיבה קולקטיבית, מתוכננת ומאורגנת, אלא שכמו שקורה בכל אירוע של שבירת שמירה, אף אחד לא דאג לכך שמישהו יחליף את החיילים בעמדה.

עשרות שנים של שותפות ייחודית וערכית בין מערכת הביטחון להתיישבות, זו שקראו לה פעם: האסטרטגיה הביטחונית של ישראל, באו לקיצם השבוע, כמעט ללא כל התנגדות. אין ספק כי לעשרות היישובים שזכו לשמירת חיילי צה"ל בשל מיקומם הגיאוגרפי הייחודי אין כוח פוליטי שיצליח לשמור אותם במקום גבוה בסדרי העדיפויות של מערכת הביטחון ובתקופה בה משרד האוצר מוריד את צה"ל על הברכיים ודורש ממנו לקצץ בכל מה שהוא יכול ובכל מה שהוא לא יכול, אז ערכים ייחודיים הנוגעים לחינוך ולהתיישבות, מפנים את מקומם לשוטף ולהכרחי.

אם ערכי שר האוצר הם שקובעים את סדר העדיפויות הצה"לי, אפשר פשוט לסגור את ההתיישבות, כי היא לעולם לא תהיה כלכלית וגם ברור כי רוב האנשים בישובים הסמוכים לגבול הם לא ממעמד הביניים. אין מה לעשות, ערכי הכלכלה הניאו-ליברלית אינם מסתדרים עם ערכי התיישבות, ציונות ואסטרטגיה ביטחונית. מה שלא רווחי - צריך לזוז הצידה. אם אלה היו השיקולים לפני 67 שנה, לא היו קמים ישובים בנגב וכנראה שגם לא היו מקימים את מדינת ישראל, כי הרי המפעל הציוני הוא בור בלי תחתית מבחינה תקציבית.

צה"ל לא אמר לרגע כי אין עוד צורך באבטחת הישובים ודובריו אף לא טענו כי יש איזה שינוי תפיסתי בצבא, הנובע מאילו עידכונים בהערכות המצב. בנוסף, ברור כי אין אף הערכת מצב או תפיסה ביטחונית שיכולה להיות זהה לאורך כל גבולותיה של מדינת ישראל. לא יכולה להיות החלטה צבאית עניינית שנכונה גם עבור ישובים בגבול מצרים, החם-מתמיד; גם עבור ישובים בגבול עזה, שרק בשבועות האחרונים התגלה כי חלקם היו מטרה למספר ניסיונות פגיעה שסוכלו; וגם עבור ישובים בגבול הצפון, הנהנים משקט יחסי, אבל כולם יודעים שזה זמני וזה רק עד הפעם הבאה.

למעשה, המהלך שבו ננטשו עמדות השמירה בעשרות הישובים הסמוכים לגבולות, הוא שלב נוסף בהתנערות הממשלה מאחריותה הכוללת ושלב נוסף בו מעבירה הממשלה את האחריות לאזרחיה, כי אם קיים צורך בשמירה בישובים ואת הצורך הזה מילא צה"ל במשך שנים רבות, אז מתוך ההבנה כי הצורך הזה לא השתנה, מישהו יצטרך לעשות את זה ואותו המישהו הזה זה התושבים עצמם.

במושב קדש ברנע נהגו התושבים לשמור בלילות במשך שנים רבות, כל אחת מהמשפחות נתנה לילה אחד בחודש ובתקופות מסוימות אף יותר. לשמור במשך שנים, לילה אחד בכל חודש, יודע כל מי שאי-פעם היה חלק ממערכת כזו, משבש לך את כל אותו השבוע, שעות השינה משתנות, העייפות משפיעה ובעיקר, השגרה נקטעת. בכלל, כמה אנשים אתם מכירים, שירצו לבוא לגור במקום שבו צריך לשמור לילה אחד בכל חודש?

צריך לזכור, כי האנשים החיים בישובים אלו הם ברובם גם אנשי מילואים, כך שבמקרים רבים הנטל הביטחוני שמוטל עליהם הוא כפול, גם לצאת למילואים וגם לשמור בישובים. לכאורה, המשוואה אומרת כי אם האזרחים ממלאים את חובתם ומשרתים בצה"ל ואחר-כך במילואים, אז מישהו תמיד עומד על המשמר וכך האזרחים יכולים לישון בשקט. ככה למדתי עוד כאשר אני שירתתי בגבול הצפון, לפני יותר מ-20 שנה.

כאשר לפני כשש שנים החל צה"ל לשמור בקדש ברנע, יכולנו לנשום לרווחה, להודות על השינוי המבורך ובעקבות כך להפסיק את השמירה העצמית שלנו. השבוע, חזרנו לימים ההם, בהם או שנשמור על הישוב בעצמנו או שלא נשמור, בידיעה כי בתוך הישוב, במרחק 400 מטר מגדר מצרים, אין אף אדם ער וחמוש בלילה, שמסוגל לתת פתרון ראשוני לכל צרה שלא תבוא.

גבול מצרים עירני מאוד בשנים האחרונות. לפני כשנה נהרג כמה קילומטרים מהישוב עובד משרד הביטחון אשר עבד בבניית גדר הגבול החדשה. לאחר אותו האירוע הסתבר, כי רק המזל הציל 10 עובדים נוספים אשר טיל RPG פספס אך במעט את הרכב בו נסעו. מאוחר יותר התגלה, כי החוליה ששניים מאנשיה חוסלו, תיכננה במשך זמן רב פעולה שמטרתה הייתה לחדור לישוב באר מילכה, הנמצא במרחק קילומטר מהגבול ולרצוח כמה שיותר תושבים.

מושב קדש ברנע נמצא במרחק 400 מאות מטרים מגבול מצרים והחממות ובתי האריזה הקיצוניים ביותר נמצאים עשרות מטרים מהגבול. כמעט בכל לילה נשמעים חילופי האש הארוכים שמעבר לגבול היטב בבתי הישוב ולעיתים חולפים הכדורים הנותבים לא רחוק מבתינו.

למעשה, חלק גדול מהשטחים החקלאיים של המושב ודרך הגישה העיקרית אליו מוגדרים היום כשטח צבאי סגור. במספר הזדמנויות בחודשים האחרונים היו חילופי אש ממושכים גם בשעות היום, כל זה במרחק של מאות מטרים מבתי הישוב. בחלק מהמקרים נשמע גם ירי של פצצות מרגמה, ממש בסמוך לגדר הגבול.

אין ספק כי האזור נחשב בצה"ל כגזרה חמה מאוד ובעלת פוטנציאל נפיצות גבוה. כביש מספר 10, המחבר בין קדש ברנע וישובי פתחת ניצנה לבין המועצה האזורית אשכול, נסגר לאחרונה לתנועה בצו אלוף פיקוד דרום וצה"ל אינו מאפשר כל תנועה עליו, מחשש לירי צלפים או ניסיונות פיגוע אחרים.

כאשר צה"ל הודיע לפני כחודשיים כי בכוונתו לפנות את חייליו מהישובים אשר זכו לשמירה במשך שנים, הייתי בטוח כי מדובר בעוד כיפוף ידיים בין מערכת הביטחון למשרד הביטחון שיסתיים בסוף באיזה פתרון של הרגע האחרון, כי טיבם של משברים שכאלו להיפתר, אך אני מודה שטעיתי. כנראה שכללי המשחק השתנו בלי שסיפרו לנו על כך ובכיפופי הידיים האלה המשקל של הערכים ושל האחריות כבר אינו משמעותי.

אם שמירת צה"ל בישובים המיוחדים הייתה עשייה ציונית, כי אז ביטול השמירה בישובים הוא מהלך של פוסט ציונות מבית מדרשה של ממשלת ישראל ואצלנו כבר אין חיילים בשער.