החוק שעבר בשבוע האחרון, על העלאת גיל הנישואין ל-18 במקום ל-17 נשא, כביכול, אופי "שמאלי". עיון מדוקדק בחקיקתו הראשונית, ובראשוני מגישיו מפנים את המחשבה שבעצם השמאל נגרר למלכודת ימנית.
שתי בעיות יסודיות יש לחוק הזה - בעיות שמצביעות על כך כשמאחורי החוק כוונות זדון. הניסיון לטעון, כי הנוער ערוך רק בגיל 18 להינשא, מעורר גיחוך, משום שבו בזמן אותו חלק לא מבוטל מאותו הנוער כבר מתגייס לצבא עוד כבר מגיל 17 ואילך, אותו נוער זכאי כבר זמן רב לפני הגיעו לגיל 18 לבחור את נציגיו לפרלמנט ולעיריות ואותו נוער זכאי גם לשבות ולהיות מיוצג על-ידי נציגיו עוד לפני גיל 18. האם אין כאן סתירה?
האומנם אדם יכול לגשת למלחמה ולהרוג ולהיהרג מ"רצונו החופשי" עוד לפני שהוא בנה בית? מגישי החוק טענו לניסיון הגנה על צעירים - ובמיוחד על "צעירות", מפני ניצול גילם הצעיר ל"נישואי בוסר". האומנם חיילת המתגייסת לפני גיל 18 היא מספיק עצמאית להחליט את מי להרוג, ובמי להתעלל, אך איננה מספיק אחראית להחליט עם מי להינשא?
יתרה מכך, ידוע לכולנו שבני-זוג רבים חיים כזוגות לכל דבר ומקיימים יחסי אישות ואף מולידים ילדים. החוק החדש אינו דורש מהם להפסיק זאת עד הגיעם לגיל 18. מכאן שזו צביעות שהרי אין הבדל בין חיים כאלה לבין חיי נישואין - שאצל רבים מהם זהו רק "רישום "רשמי".
מסתבר שלמחוקקים ולמצביעים בעד החוק, לא מפריעה תופעת הנישואין עצמה על תוכנה, אלא רק שאלת זמן עיגונה הרשמי. יש להבין לאור זאת, כי רק אינטרסים נסתרים עומדים מאחורי החוק הזה - שמעלה את גיל הנישואין רק בשנה. בחיפוש אחר הסיבות שהצעה זו עלתה, צריך לחפש את מה מתרחש בישראל בין גיל 17 ל-18, שמשנה למחוקקים את הרצון לשינויו של החוק.
הבעיה השנייה - החושפת את צביעות החוק, היא בעיית הסובלנות בשלטון דמוקרטי לקבוצות מיעוט. הח"כים
זהבה גלאון ממר"צ ודב חינין מחד"ש, נושאים את דגל הסובלנות למיעוטים, אבל במקרה של מר"צ ידוע, כי אנשי מר"צ הם "עקביים" ביחס לשמירה על זכויות הפרט של השונה ו/או של המיעוט, עד שזה מגיע לחרדים. שם אנשי מר"צ - באנטי דתית שלהם, שוכחים את ה"סובלנות" ונלחמים כנגד אותה "סובלנות" בשצף קצף.
אין ספק שגברת גלאון שמחה להעלות את גיל הנישואין - ולו בשנה, כדי שפחות חרדים יתחתנו וזאת משום שכל הצפי, בע"ה, הוא שבעוד 30 שנה הדתיים יהיו הרוב בארץ. לאמיתו של דבר, האמת היא שנישואי החרדים הצעירים מביאים להקמת משפחות מבוססות ויציבות יותר משל אלה שרק בגילאי ה-20 המאוחרים מתחתנים.
אם גלאון וחינין היו נאמנים באמת להשקפה הליברלית, הם היו מציינים בחוק, שהחוק לא יחול על קבוצות אוכלוסיה שהחוק מנוגד למצפונם. ברור שגלאון וחינין לא התעניינו בדיוק מה היהדות גורסת, משום שהם באו לפגוע מלכתחילה בזכות ההגדרה של מנהגי היהדות ושל האיסלאם. אך מרוב להיטותם האנטי ליברלית לכפייה חילונית, הם נפלו בפח של הימין.
שתי קבוצות הגישו את החוק ועוד אחת הצביעה עליו כחוק תועלתי לעצמה. הקבוצות המגישות היו ח"כי ימין וח"כי שמאל. לחוק הצטרפו אחר-כך ח"כים ערבים בטענה, כי בחברתם החוק הזה מחויב המציאות. אך מסתבר שראשוני מגישי החוק לא באו דווקא מקרב הימין. ח"כ
גילה גמליאל מהליכוד היא זו שהעלתה ראשונה את החוק לפני כשנתיים, שלבסוף נפל אז. ועכשיו - מי שהעלה שוב את החוק, הוא הסמן הימני של הליכוד, ח"כ
יריב לוין. את גמליאל ואת לוין, לא כל-כך מעניינים "עניינים ליברלים", הגנה על "קטינים" ובוודאי שלא מעניינת אותם ה"חברה הערבית".
הימין מציע הצעות חוק כאלה רק כשיש להן קשר ללאומנות, לגזענות ולמיליטאריזם. והינה, הימין כאן לא רק שיזם את הצעת החוק הזו, אלא שהוא התמיד בה עד שהעלה אותה שוב בקדנציה הנוכחית.
בתוך החברה היהודית בישראל ישנן קבוצות מעטות שמסורת הנישואין שלהן היא מתחת לגיל 18. כך גם בחברה הדתית לאומית בישראל. מכאן שלא רק נשים חרדיות מתחתנות בגיל כה צעיר. כל אותן נשים יהודיות שמתחתנות בגיל 17 ממשיכות בלימודיהן - ולא רק התיכוניים, אלא גם האקדמאיים, ומי כמותי מכיר זאת בעדה הבוכרית שבסטודנטים הנשואים שלה טיפלתי ברומניה בכל הקשור לצורכי הדת, כולל עניין המקוואות.
אם כך, הרי שאין כאן שום כפייה, הכל נעשה בהסכמת בני-הזוג והמשפחות וגם המוביליות האקדמית היא שאותן נשים הופכות לאקדמאיות. אם כך מה כל-כך דחוף - ועוד לאנשי הימין, להעלות רק בשנה את גיל הנישואין? התשובה היא אחת: העלאת גיל הנישואין באופן רשמי באה כדי שעד גיל הגיוס לא תוכלנה אותן נערות להתחתן ותתחייבנה לשרת בצבא קודם הגעת גיל הנישואין. בכך לא רק שיגדל מספר הנשים בצבא (עוד מגמה מיליטריסטית - "פמניסטית" שמובלת בימים אלה על-ידי הימין והשמאל יחד), אלא אותן נשים מסורתיות יהודיות, שלאחר נישואיהן הן הופכות דתיות ומולידות צאצאים רבים, תיעצר התחזקותן הדתית בשילוחן לצבא ואחר-כך יקימו בית חילוני.
בנקודה זו - בנקודת המאבק בדתיות הנשים, מתחברים ח"כי השמאל לח"כ לוין. מנגד, מתחברים ח"כים דתיים-לאומים להצעה הזו מהנקודה הראשונה (גיוס מקסימלי של נשים לצבא). אך מי שיוצא הנשכר ביותר מהחוק הזה הם אנשי הימין החילוני, יותר משאר המפה הפוליטית.
לגבי גלאון, אין לי שאלות, משום שדרכו של השמאל הציוני להעדיף תמיד את האופציה הלאומנית ואף הגזענית, אם זו תעמוד נגד הדת היהודית, על-פני אופציות מתונות הנלחמות בלאומנות.
ירושלים זו הדוגמה המרכזית לכך. כך זה היה במפגש בבית התועבה בירושלים, בין אנשי מרצ לרב שמואל אליהו מצפת, כך זה היה כשמרצ שקלה להכתיר את שמואל אליהו ל"רב ראשי" לירושלים וכך זה היה בבחירות האחרונות כשיחימובי'ץ וגלאון אילצו את פפה אללו ממרצ להסיר את מועמדותו לראשות העיר לטובת ראש העיר הלאומני
ניר ברקת.
כמו-כן, זה קרה בניסיון לחוקק חוק (לפני מספר שנים) על-ידי ח"כ לשעבר ממרצ,
חיים אורון, שיאפשר לכל אחד להגדיר עצמו כ"יהודי", דבר שהיה מביא לארץ במסגרת "חוק השבות" המוני מהגרים ולא רק על חשבון החרדים, אלא גם על חשבון הערבים. לכן, לא פלא בעיני שגלאון תמכה והעלתה חוק מיליטאריסטי כזה.
אבל השאלה היא על חינין. ח"כ חינין מתחבר לא פעם לח"כים ולאישים שחברים אף בימין, בהצעות חוק ובפעילות פוליטית כמו בהקמת רשימת "עיר לכולנו" בתל אביב (שהשנה הריצה מועמד ימני לראשות עיריית תל אביב) ובהצעות חוק בפרלמנט הישראלי. עד לחינין נדיר היה למצוא שיתוף פעולה כזה בין אנשי חד"ש לח"כים מהימין. יתכן שח"כ חינין יטען, כי זהו "נושא אד הוק", אבל בטרמינולוגיה הקומוניסטית נאמר, שאין לפעול עם הפשיזם נגד הריאקציה או עם הריאקציה נגד הסוציאל דמוקרטיה.
ברית עם יריב לוין הייתה צריכה להימנע על-פי הכלל הזה. יתכן שחינין כבר נמצא בהשקפות של גלאון, שעדיפה המלחמה נגד הדת על-פני המלחמה בימין הפוליטי לטובת האינטרס חילוני. כדאי לרענן את הזכרון בכך שבשנות ה-90 יצאה הח"כית דאז מחד"ש -
תמר גוז'נסקי, נגד אורנן יקותיאלי ממרצ (שטען כי העניים החרדים הם "פרזיטים"), בעמדה סוציאליסטית, בטוענה נגדו ש"אין להפריד את מאבק העניים".
יש לציין, כי ח"כ חינין נתן את ידו לחוק שיעלה את מספר המתגייסות לצבא ושמגמת גיוס הנשים בצבא איננה רק נגד החרדים, אלא גם להשפלת האסירים הפלשתינים. כל רגל נשית, שדורכת בצבא, רק מגבירה את האווירה הלאומנית בישראל והופכת חזק יותר את הצבא הישראלי ל"פרה קדושה" מתוך אמוציונליות עממית.
גם הרצון של ח"כים דתיים ערבים להעניק אפשרות לבית הדין השרעי להכריע (כמו בית המשפט) - במסגרת החוק, על יוצאי הדופן בחוק, לא תינתן להם בדיוק כמו שנדחתה בקשתו של ח"כ
אורי מקלב מ"יהדות התורה" לתת לבתי הדין הרבניים אפשרות כזו. האפשרות הזו לא תינתן משום שמהות החוק שנחקק עתה היא להוציא מהיהדות והאיסלאם את ההשפעה על חיי המשפחה של היהודים והערבים, ומנגד להעביר השפעה זו להשקפות החילוניות במטרה להרוס את החברה המסורתית בישראל.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
