הטיסה האחרונה

היא הייתה כה מאושרת! הטיסה

היא - להלן: גיבורת הסאגה הזאת - ישבה עם שני ילדיה במסוק; אח, ואחות צעירה ממנו, שחמש שנים מפרידות ביניהם. ולמרות שכולם הרכיבו אוזניות, נשמע טרטורו הקצוב של הרוטור עת טייס הסייפנית (מסוק בֶּל-206L) ניתב אותה בשמים שהיו בהירים, כחולים מתמיד או לפחות כך בעיניה. כל הדרך, כשהקרקע וכל שבנוי ומהלך עליה צנוחים מטה-מטה, ליטפה אותה הבת חזור והחלק, את זרועותיה, פניה, שערה, וחיוך גדול ורחב היה נסוך על פניה של האם ולא מש מהם. "מעולם לא ראיתי תגובה שכזו באמא, שמחה שכזאת!", יעיד אחר כך הבן.

היא הייתה מאושרת כפי שלא הייתה מעודה. לבשה במיוחד לקראת הטיסה במסוק את שמלתה מחודשי כלולותיה שאותה שמרה: לבנה כשהיא עוטרת יפה הן את גזרתה הצרה הן קומתה התמירה, עיטור קשתי של זר פרחים משני צדי הכתפיים, שרוולים מבד אורגנזה שחור-שקוף. על צווארה מחרוזת של חרוזים קלועים בשחור ולבן גם היא מהתקופה ההיא, ושיערה שכל השנים ועד עצם היום נשאר מלא, מהודק באמצעו וגולש לשני הצדדים כמו אז.

קראו לה אירֶן. יותר נכון בפי בעלה שממנו התאלמנה, שסיפור האהבה ביניהם היה לשם-דבר. ובפי מכריהם נקראה 'אירֶן היפה'. היא מעולם לא ידעה מי אביה ואמה גידלה אותה כאם חד-הורית, כשבהמשך עם אב-חורג שקינא לה, עשה הכול כדי להגביל את צעדיה, להתעמר בה ולהתקרב אליה. על פרטי האב הביולוגי הוטל במשפחה איפול כסוד, כדבר שאין מדברים עליו, מלבד גרסה שבחוכמתה ידעה מיד שהיא שקרית, אותה השמיעו סבה ואמה פעם אחת ויחידה באוזניה לפטור את העניין בהגיעה לגיל שתים-עשרה.

לראשונה, היא סיפרה לבנה שישב איתה עתה במסוק את הסיפור המלא - 'הפרשה' - רק כאשר הייתה כבר בבית-האבות, בדיור המוגן: אמה נשלחה על-ידי משפחתה שבה דיברו עברית וההשכלה נחשבה ערך עליון מפינסק (פולין), לחרקוב (רוסיה), כדי ללמוד רפואת שיניים. בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחסמה בפני אביה האפשרות להמשיך לשגר לה כסף, והיא עברה לקווקז, למדה שם בסמינר לימודי הוראה בעזרת מלגה שקיבלה – כאשר עברה בחינה - ואפשרה לה גם לקבל מגורים, ואף עבדה אחרי שסיימה כמנהלת בית ספר. בשובה לפינסק כבר אחרי המלחמה, כשהיא בגפה, ובהריון, נולדה הבת. העלייה לישראל הייתה כשהבת - האם המספרת - בת שנתיים, חלק מהמשפחה שבחר לא הצטרף ונשאר בפינסק, נרצח על-ידי הנאצים בתחילת מלחמת העולם השנייה עם הקהילה שנספתה כמעט בשלמותה.

הנוף שנשקף מבעד למסוק היה מרהיב. הכול היה פרוש כמו על כף יד מושטת, למטה. יום שמשי, בהיר, יותר מזה אי-אפשר לבקש, אמרה לעצמה כשילדיה מקיפים אותה והחיוך - הנדיר, כן - לא סר מפניה, וגם הטייס שחש בזאת העיר שטיסה כזו מהנה יש רק בחוג משפחה אוהבת. היא הייתה תלמידה מצטיינת. חרף התנאים הקשים בם גדלה כשאמה ואביה החורג, לרגל פרנסות אוויר בן עסק וכישלונות חוזרים, עוברים מעיר לעיר, מדירה שכורה זו לאחרת ומעבירים אותה בהתאמה מבית ספר לבית ספר. שום לימודים אקדמיים, ותארים, לא ישוו להישגים שלה בנסיבות שתוארו, דבר שנמשך כשהתבלטה בכישרונותיה בתיכון גאולה בתל אביב.

חלומה היה לנסוע ללונדון ללמוד אנגלית לתואר, דבר שהמליצה בפניה מורתה – ואולם ידה של אמה לא הייתה משגת לממן. והיה הכעס הגדול כלפי אמה, שמקורו בפרשת זהות האב שהוסתרה ויותר לא דיברו בה (אפילו כשכבר הייתה נשואה), ועוד דבר הנובע וקשור ככל הנראה, חוסר יכולת אמה להעניק לה אהבה.
את כל האהבה שלא קיבלה, שווה-ערך לה כי את המגע של יד אוהבת לא ידעה, השקיעה בילדיה. בכל הצורות האפשריות. ראשית מסירות בלתי רגילה, הן לאחזקת הבית הן להם, שלה ושל בעלה. כאשר אין דבר שלא העניקו לבתם אחרי צירופה אליהם לטיוליהם בחו"ל: החל מלימודים אקדמיים שהיו על חשבונם, כלה במתן בית במתנה כאשר נישאה.

עיניה היו מופנות עתה לבן, שהביט חליפות על הטייס ובפניה, מחייך אליה. הוא, שאמר לה בבית האבות ולא נלאה מלחזור שאין לה סיבה לא לכעסים, לא לדיכאון והחרדה שהסבו וגרמו לה סבל כל חייה, כי אמה המנוחה הייתה אם מסורה! שמעולם לא נטשה אותה, דאגה בכל כוחה שתלמד בבתי הספר הטובים ביותר, והצליחה לטעת בה את השקפתה על פיה גם חונכה שהלימודים וההשכלה ערך עליון הם ש'אין בלתו'. והבלתי-ייאמן קרה: כל התרופות 'הפסיכיאטריות' שממילא לא הועילו הופסקו, והדיכאון והחרדה חלפו כליל והתחלפו מאז בשלווה, שנותרה כל שנות שהותה בבית האבות וגם בהיותה במחלקה הסיעודית, בהמשך.

"אני לא רוצה לשמוע את המלה 'אלצהיימר'!" השמיעה בתקיפות בקולה שהיה ונותר ערב, למרות שאיש, לא הבן ולא המטפלת הפיליפינית, השמיע דבר שכזה. היא הפליאה כל בכושר הביטוי המילולי ויכולת וכתיבה שלה, העלתה על כתב ובצורה כה מרתקת את תולדות המשפחה, הכול בהיותה בבית האבות. אבל חסרו לה - ורק בהמשך לבוא - מלים, כשאט-אט, במהלך של שנים, הלך ופחת אוצר המלים... הן בעברית אותה ידעה על בוריה, הן באנגלית בה הצטיינה. במחלקה הסיעודית, כבר בהיותה על כיסא גלגלים, אמרה בהתקשות ניכרת, בעצב כשמבטה נוגה, 'אני לא יכולה ללכת על הרגליים'. ובהמשך, בצער שנראה על פניה, הצליחה לומר תוך מאמץ "קשה לי לדבר". היא, שהקול הערב שלה, שפתה הקולחת, יכולת הביטוי והכתיבה שלה, הרשימו את כל רואיה. המרגש מכל היה, שהבן ראה אותה מביטה נכחה באולם המחלקה הסיעודית, וקוראת בלחש: "אמא". מעולם עד אז לא ביטאה את המלה הזאת "אמא"! גם כשאמה, היא סבתו, הייתה בחיים. מעולם לא פנתה אליה כך! "קראת לאמך?!" שאל הבן משתאה כשהוא נוקב בשם הסבתא. "כן", הנהנה. ואז הבין, שהיא זקוקה לה! זקוקה לאמא. וחשוב לא פחות מזה: ידע, לראשונה, שהיא סלחה לה.

"אני כל כך מאושרת אתכם"! הכריזה. וכולם שמעו היטב-היטב באוזניות. הטייס הטה ראשו, וגם הוא חייך. היופי עוד נותר בה, גם האצילות שתמיד הייתה... "הרבה פעמים טסנו אני ואישי", סיפרה, כשלראשונה ניכר עצב על פניה. "טסנו להרבה מקומות בעולם... ואני יודעת, שזו הטיסה האחרונה".

דבר לא בישר את שעתיד לקרות!
זה היה יום רגיל, דבר לא בישר את שעתיד לקרות. מדוע יום רגיל: ערב חנוכה, והוא, הבן, הוריד את אמו בכורסה הגריאטרית לאולם כדי שתשתתף יחד אתו באירוע החג והדלקת הנר הראשון. היא אהבה מוזיקה ושירים, והם היו והושרו שם. אחר כך, בתום ארוחת הערב, כשהושכבה על-ידי הצוות הכה מסור בחדרה שבמחלקה הסיעודית, השתהה ארוכות, כמנהגו, כדי להיטיב לסדר את הכריות. עיניה היו פקוחות, נשימתה סדירה, היא הייתה שלווה, כתמיד.

בשעה ארבע ארבעים וחמש לפנות בוקר, כשהוא בביתו, העיר אותו משינה צלצול טלפון. על הקו היה הרופא הכונן. ההודעה שבפיו הייתה לקונית: "רציתי להודיע לך שאמך מתה".

הטיסה האחרונה
מהפעילות בהמשך ראוי לציין את הדבר הבלתי שגרתי, החריג, שלהלן: הוא החליט, והודיע שהחליט, שאימא תוטס במסוק. את הקשר הוא יצר, בפעילות הקדחתנית שאליה נכנס כדי להספיק כנגד הזמן הממאן לעצור, עם חברת תעופה לטיסות פרטיות מהגדולות בארץ: טייסים בוגרי חיל-האוויר, צי של 22 כלי טיס, מתוכם 8 מסוקים. "מדוע?", שאלו אותו. שאלה שנייה, הראשונה אם הוא מודע שזה כרוך בסכום גבוה. "מסיבה אחת ויחידה", השיב: "כבוד לאמא! ואימא אח"ם, לא פחות מאח"מים אחרים שלרשותם עומד צי מטוסים".

כל החברָה, אחרי שהבינו עד האחרון בה את רצינות כוונותיו, נרתמה כדי להתארגן. סמנכ"ל המבצעים בישר לו אחרי הכנות ובירורים מזורזים שהמסוק שנבחר ונמצא מתאים הוא סייפנית, וכדי שניתן יהיה להכניס את האלונקה למסוק, יפורקו שני מושבים. הקשר הבא שלו היה עם חברת האמבולנסים המקומית, בתיאום הכה מורכב. וכמובן עם חברה קדישא – איך לא. ואם עד כאן לא מסובך דיי: דובר על קבורת-על. פתיחת קבר בן הזוג בבית העלמין בחולון תוך ניתוץ המצבה והתשתית, והנחת אלמנתו שנפטרה מעליו. הם התקשרו בקשר לעניין המסוק במיוחד לרב, שאמר כשהוא פוסק נחרצות: "אין מטלטלים את המת! – אבל תנו לו שיעשה מה שהוא רוצה". תגובתו של הבן הייתה שהוא מבין היטב את הרב וצפה את תגובתו, אבל לאימא לא אצה הדרך, היא סבלנית, ואין חשוב יותר מאשר לכבדה.

צוות האמבולנס המונה שני אנשים הגיע לשדה התעופה הרצליה, שם כבר המתינו האח והאחות. האלונקה - כשעליה גופתה העטופה של המנוחה - הוצאה ממנו והועלתה למסוק הסייפנית, אחריה עלו ילדיה. הטיסה נמשכה 23 דקות. היה יום מוצף שמש, יום בהיר של טיולים, וכל הדרך שהתנהלה למישרין בשמי התכלת לא הסיר הבן את ידו מידה כפי שנהג תמיד חרף היות ידיה דחוקות הפעם אל צדי גופה, כשאחותו, באותה שעה, מלטפת מבעד לבד-העוטף את שיער ראשה. במנחת ראשון לציון ששוכן בחולות ראשון לציון במערבה של העיר הדמים טייס המסוק את מנועו לאחר שנחת, והוא ונוסעיו המתינו עד שהאמבולנס שפיגר הגיע עם צוותו על-מנת לשוב ולקבל את הגופה, להמשיך איתה לבית העלמין חולון המצוי לא רחוק. ממש כשהאמבולנס עמד לפתוח בנסיעה, אותת הטייס בידו כשהוא מנפנף במשהו לבן. זה היה דף נייר יחיד שנשמט לרצפת המסוק כנראה מתיק המסמכים אותו אחז הבן, והראשונה שהושיטה את ידה מהאמבולנס כדי לאוספו מידי הטייס שחש לגשת הייתה הבת, שבלי-משים ובלי לבחון תחבה אותו לתיקה.

בשעה לילה מאוחרת באותו יום, כבר שעות אחרי ההלוויה, היא נזכרה לפתע, והוציאה את הדף. הבחינה מיד שזה העתק, ודמעות עלו בעיניה כשקראה את הדברים.

תוך כדי, והיא לא יודעת למה, הדהדו בה מלים נרחקות – כל כך נרחקות...

" - - אָדָם יְסודו מֵעָפָר. וְסופו לֶעָפָר. בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נובֵל. כְּצֵל עובֵר. וּכְעָנָן כָּלָה. וּכְרוּחַ נושָׁבֶת. וּכְאָבָק פּורֵחַ. וְכַחֲלום יָעוּף: "
דף. תיק בית משפט (מספרו), תאריך...
" - - הנדון: תסקיר משלים בעניין מינוי אפוטרופוס. בהמשך לפניית כב' בית המשפט מוגש בזאת תסקיר משלים על-אודות הנ"ל המבוסס על: 1. שיחת טלפון עם מר - - - (- הבן), המועמד למינוי. 2. שיחת טלפון עם הגב' - - - (- היא, הבת: שלושה ימים אחרי).

מערכת היחסים במשפחתה של הגב' - - - (צוין שמה של האם):
מר - - - מתאר נתק במערכת יחסיה של אחותו עם אמו ואביו ז"ל על-רקע נישואיה. לדבריו על-רקע הפנייה לתהליך האפוטרופסות חודשו הקשרים המשפחתיים, לאחרונה אחותו הגב' - - - מגיעה לבקר את אמו פעם בשבועיים, אמו שמחה לדבריו לביקור אך אין לדעת אם מזהה את הבת או אותו. מר - - - אומר כי אחותו הינה חיובית ביותר והוא שמח על חידוש הקשרים המשפחתיים.

הגב' - - - מתארת בשיחה טלפונית נתק ממשפחתה לאורך שנים, לדבריה חודשו הקשרים המשפחתיים לאחרונה, היא רואה באחיה דמות חיובית ביותר, לדבריה הוא נושא בנטל לאורך שנים לבדו תוך שמבקר אותה פעמיים ביום, מממן מכספו את הוצאות האם ומטפל באופן מעורר התפעלות בכל צורכי האם. היא מביעה הסכמה מלאה למינויו כאפוטרופוס על גופה ורכושה של האם.
בכבוד רב, איריס מ. - עו"ס"

• נכתב לזכרה של מרים מרקוס. ו' אייר תרפ"ב, 4.5.1922 – כ"ה כסלו תשע"ד, 28.11.2013