מאז קיבל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, בשנת 1986 את טענתו של העיתונאי לשעבר ואיש יחסי הציבור בהווה, בן-ציון ציטרין, לפיה קיים לו חיסיון עיתונאי ואסר על בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, לפגוע בחיסיון זה, חלפו קרוב ל-27 שנים. השופט, מאיר שמגר, קבע תקדים בהכירו בחיסיון חלקי של עיתונאים שלא לגלות את מקורותיהם, שכן חיסיון זה לא נקבע, כלל וכלל, בחוק, דוגמת חיסיון המוענק לעורכי-דין, אנשידת, פסיכולוגים ואחרים במקרים מסוימים.

יתר על כן. חשיבותה של הלכת ציטרין הינה בכך, שלמרות שהכנסת גילתה דעתה, על דרך של הסדר שלילי - בכך שדחתה הצעת חוק פרטית של ח"כ לשעבר, אורי אבנרי, לעגן בחוק את החיסיון העיתונאי - כי אין היא מעוניינת לעגן בחוק חיסיון לעיתונאים, הרי חרף זאת הכיר בית המשפט העליון, בקיומו של חיסיון עיתונאי. זאת ועוד. למרות שהעיתונות וחלק מהפרופסורים למשפטים תולים בנשיא בית המשפט העליון את ה"אשמה" בדבר חקיקה שיפוטית, הרי דווקא פסק-דינו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, מהווה דוגמה מובהקת לחקיקה שיפוטית של ממש. על אחת כמה וכמה שמדובר ב"חקיקה שיפוטית" העומדת בסתירה מוחלטת להתנהלותה של המחוקק, קרי, כנסת ישראל, שנמנעה מלחוקק חוק המכיר בחיסיון עיתונאי.

עם כל חשיבותה של הלכת ציטרין, הרי יש לתת את הדעת לכך, כי החיסיון המוענק לעיתונאי שלא לגלות מקורותיו הינו חיסיון יחסי והוא לא יינתן במקרים שבו קיים אינטרס ציבורי - לפי שיקול דעתו של בית המשפט, שלא להעניקו - דוגמת במקרים פליליים מסוימים או בעניינים של בטחון המדינה, שעה שקיים צורך דחוף וחיוני להגיע אל מקור המידע שסיפק המידע לעיתונאי. עוד יש לזכור כי המידע שייך למקור המידע ולא לעיתונאי עצמו, החוצץ בין מקור המידע למידע שפורסם על-ידו. לכן, אם מקור המידע מוכן לחשיפתו לא תקום לעיתונאי טענת חיסיון.

הדברים נכתבים, עתה, על-רקע פנייתה של משטרת-ישראל אל צלמי העיתונות שסיקרו את הפגנות הבדואים שהתקיימו, זה עתה, בנגב, במטרה לדלות ולאתר מתוך צילומי עיתונות אלה את מי שנחשדים על ידה בהתפרעויות ובהפרת הסדר הציבורי. צלמי העיתונות מסרבים למסור צילומים אלה, בטענה לחיסיון עיתונאי והדברים צפויים, ככל הנראה, להגיע להכרעתם של בתי-המשפט.

מן הראוי לציין, כי הלכת ציטרין קיבלה חיזוק של ממש, עת פורסם פסק-דינו - לפני כשנה - של בית המשפט העליון בפרשת "מקור ראשון", שעסק בשאלה אם יש להעניק חיסיון עיתונאי לעיתון ולצלמת עיתונות, שצילמה התפרעויות של מפגינים במפקדת חטיבת אפרים, שעה שהמשטרה ביקשה לקבל צילומים אלה. המשטרה טענה, כי מתוך צילומים אלה, ניתן יהיה לזהות את מי שנחשדו על-ידה בהתפרעויות ובהפרת הסדר הציבורי ואילו העיתון והצלמת טענו לחיסיון עיתונאי. טענת החיסיון התבססה, באותו מקרה, על כך שהצלמת טענה שהיא הוזמנה לצלם את האירועים בידי מקור שנכלל בין המצולמים והעברת הצילומים תהווה פגיעה במקור זה וחשיפת זהותו.

בית המשפט העליון, הרחיב בפרשת "מקור ראשון" את החיסיון העיתונאי שהוענק לעיתונאים ב"הלכת ציטרין", בכך שהוא קבע כי החיסיון העיתונאי יחול גם על חשיפת מידע, העלול לחשוף את המקור אשר מסר את המידע המבוקש לעיתונאי. בפסק-דינו המרתק והמקיף של כב' השופט, א' רובינשטיין, מונה הוא את הסיבות והנסיבות, מדוע הכיר הוא בחיסיון כה ומדוע - יחד עם חבריו להרכב, כב' השופטים, עמית וע' פוגלמן - דחו הם בקשת המשטרה למסירת צילומי המפגינים, במפקדת חטיבת אפרים. רבים ונרחבים הם הנימוקים, אולם אנו נסתפק בכך, כי בית המשפט העליון בחן אפשרות של המשטרה להשיג שמות וזהות החשודים בהפרת הסדר הציבורי בדרכים חלופיות, דבר שלא נעשה על-ידה באותו מקרה.

לעניינו אנו, חשוב דווקא פסק-דינו של השופט, י' עמית, שכתב כי במקרים של הפגנות, כאשר לא ניתנה הבטחה מראש למי ממשתפי ההפגנה, כי תובטח שמירת זהותו, הרי לא יחול עיקרון החיסיון העיתונאי והמשטרה תוכל לקבל את הצילומים שצילמו צלמי העיתונות בהפגנות אלה. לעניין זה כותב הוא בפסק-דינו בעניין "מקור ראשון", כי: "למי שמשתתף באירוע המוני כמו התפרעויות, מהומות, הפגנות, עימותים בין שוטרים וחיילים לבין אזרחים וכיו"ב, אין ציפייה סבירה לחיסיון מידע של אירוע שהתרחש במרחב הציבורי ואף אין לו יחסי אמון עם העיתונאי שהגיע לסקר את האירוע. זאת ועוד. מי שמזמין עיתונאי על-מנת שיהיה נוכח באירוע רב-משתתפים, עושה זאת מן הסתם על-מנת שהעיתונאי יסקר ויפרסם את האירוע, ויכול הטוען לטעון כי ניתן להסיק מכך ויתור על חיסיון המידע".

במקביל להעלאת תהיות אלה, באשר לעצם זכאותו של מי המשתתף בהפגנה פומבית לטעון לחיסיון עיתונאי מעלה כב' השופט, י' עמית, בפסק-דינו זה שיקול נגדי ולפיו: "מנגד, יש הגורסים כי מסירת תיעוד של אירוע שהתרחש במרחב הציבורי לידי גורמי אכיפת החוק עלולה להפוך את העיתונאי המתעד את האירוע ל"קבלן משנה" שאוסף חומר עבור הרשות, מה שעשוי להביא למספר תוצאות שליליות: פגיעה באמינותו של העיתונאי ויצירת טשטוש תחומים בין הרשות לבין כלי התקשורת; מניעת גישה מעיתונאים לאירועים שונים; אלימות ופגיעה פיזית בעיתונאים ובציוד המקצועי שלהם כמו מצלמות, מכשירי הקלטה וכיו"ב".

נראה, כי ההלכה של בית המשפט העליון בפרשות "מקור ראשון", צפויה לקבל הבהרה וחידוד נוסף בכל הקשור לחיסיון עיתונאי המוענק למקור מידע בידי בתי-המשפט שידונו בבקשת המשטרה לקבל צילומי ההפגנות הבדואים בנגב או בבקשות צלמי עיתונות להורות למשטרה להימנע מלדרוש מהם צילומים אלה.