המאמר הכי חשוב בעיתון

אתמול, היום ומחר יופיעו עיתונים. כל מיני. גדולים, קטנים, שבועונים, ירחונים. אתמול היה מחירם X והלך, מהיום תהיה עליית מחירים. אתם יודעים - הוצאות הייצור, הנייר, כוסות הקפה והתה שאנחנו שותים בעבודה, הסיגריות שאנו שורפים, כל השאר ואשתו, הם מן הגורמים העיקריים לעלייה במחירי העיתונים. זה אמנם עניין של כמה אגורות, ומה זה, ביני לבינכם, כמה אגורות. ממילא לא סופרים את זה. אבל יש מי שכן סופר. ובגדול.

נח מוזס, עליו השלום, האבא של נוני, ג'ודי ותמי יבל"א, היה אחד היהודים הפיקחים שהיכרתי בחיי המקצועיים. כשרצה להמתיק סוד עם מישהו, היה מחבק אותו, כורך זרועו סביב כתפו ולוחש קרוב קרוב לאוזן, שאחרים לא ישמעו, הגם שלא היה איש בסביבה. זה משהו בינו לבין האיש/ה.

אהבתי אותו ואת גישתו. כמה פעמים במהלך שנות עבודתי ב"ידיעות אחרונות" היה לי הכבוד להיות כרוך בזרועו של נח, על אף שמעולם לא ידעתי מראש מה יהיה נושא השיחה. לא מדוייק. לפחות פעם אחת, ידעתי ועוד איך, מהו הנושא. עבדתי אז במדור הספורט של העיתון, ונסים קויתי, "כתבנו בלונדון", הגיע לארץ וקיווה להסתגל לאווירה דכאן. הוא הועסק במדור שאותו אהב מכל - הספורט - ועשה צעדים ראשונים במטרה להשתלב בעריכת המדור.

באחד הערבים התכנסה מליאת הוועד האולימפי לישיבה. על סדר היום: הרכב המשלחת שתצא למשחקים האולימפיים בטוקיו 1964. הצעות רבות הועלו באותה ישיבה, אך משלא הגיעו הנוכחים לידי החלטה, נתקבלה בכל זאת החלטה אחת והיא: מי יהיו ראשי המשלחת למשחקים.

ליד שולחן המערכת הבזיק במוחו הקודח של קויתי הרעיון לכותרת: "לטוקיו ייסעו גם ספורטאים!". על שאירע למחרת היום - לא כאן המקום לספר. האיש החזק של העיתון, דב יודקובסקי, קרא לכל חברי מערכת הספורט לשיחה נוקבת, ודרש מאתנו לראיין כל אחד מראשי הספורט שנפגע, מן הכותרת. כך עשינו. כשעה לאחר מכן פגשתי את נח מוזס במסדרון המערכת, והוא לחש לי בארבע עיניים: "לא כך הייתם צריכים להתייחס לשותפים שלנו..."

שותפים? רק אז נזכרנו ש"ראשי הספורט" הם אותם האנשים שמחזיקים בידיהם את המפתחות ל"טוטו", ול"ידיעות אחרונות" היה עניין מיוחד בתרנגולת הזאת שהטילה מדי שבוע ביצי זהב.

פגישה נוספת ושיחה בארבע עיניים עם נח מוזס. מזכירתו ביקשה שאכנס לחדרו. חששתי קצת, שוב "ראשי הספורט?" לא. הנושא הפעם היה משפחתי לחלוטין. "משה, אתה הולך הערב למשחק?" - שאל האיש הטוב והסביר לי כי בנו, נוני, ששיחק אז כדורסל במכבי רמת-גן, לא מרשה לו לבוא למשחקי הקבוצה ומשום כך הוא זקוק לעזרתי. "בוא לקחת אותי מהבית ותכניס אותי למגרש כמה דקות אחרי תחילתו. יש שם עץ, אני יודע, ואני אסתתר מאחוריו וכך אראה את נוני משחק..."

מה לא עושים בשביל נח? הסעתיו למגרש הישן של מכבי רמת-גן ברחוב הרצל, מאחורי בית הכנסת הגדול שבלב העיר, הסדרנים הכירו אותי ואיפשרו לנו כניסה בדלת צדדית, עד לאותו עץ שמאחוריו מצא נח מסתור. משם הוא עקב אחרי משחקו של נוני. כשהחזרתי אותו לביתו, שבשיכון הוותיקים ברמת-גן, השביע אותי נח לבל אגלה את הסוד הכמוס לנוני.

היום אני יכול כבר לגלות את הסוד של נח ושלי לנוני, כיום בעלים של "ידיעות אחרונות."

ועל עוד פגישה אקראית: בוקר אחד פנה אלי נח שאלה: "קראת את המאמר שלי היום?". "לא," השבתי. "כדאי לך, זה המאמר הטוב ביותר שכתבתי בחיי... המאמר הכי חשוב בעיתון... אני אוהב את המאמרים האלה..."

התגוננתי ואמרתי שעוד לא הספקתי לעבור על דפי העיתון. "באיזה עמוד מופיע המאמר?" שאלתי כדי להרוויח זמן. "הנה כאן, בעמוד הראשון," הראה לי את המאמר, שכותרתו היא: "לקוראינו" ובהמשכו ייאמר: "עקב עלייה ניכרת במחיר הנייר בעולם, ישתנה מחיר העיתון החל מהיום..."

"אין לך מושג כמה אני אוהב את המאמר הזה..." אמר נח, וייפן לעבודת יומו.

אהבתי אותו ואת פולה רעייתו. נוחם עדן.