דוח לא פוליטי מגדר ההפרדה

בשבוע שעבר, באחד מימי החנוכה, סיירתי לאורך תוואי גדר ההפרדה. מתוכה, זאת אומרת מהצד הפלשתיני שלה. ידיד הזמין אותי להצטרף לסיור הזה כבר לפני כחצי שנה ועתה זה הסתייע. סיקרן אותי להתרשם במו עיני מן המצב. האם בשם הביטחון נעשות מצידנו פעולות לא הומאניות? התרשמתי שלא. המצב 'לא להיט' אבל בצורה עקומה ופתלתלה, תרתיי משמע, זורם גם זורם. משני צידיה.

היינו בקלנדיה ובבית דוקו ובכפר עקב, ובביר נבאללה, בפאתי רמאללה, בבידו ובאיג'זה ובעוד שורה של כפרים הנושקים אל הגדר. השקפנו על הגדר מכל כיווניה ושמענו את סיפורה. אירח אותנו פלשתיני מקסים בשם באסאם, עובד כשיפוצניק בראשון לציון. מדבר עברית על בוריה. איש מצחיק וחיובי וטוב לב. בעקב קנה לכל המיניבוס מיץ תמרהינדי וסוס (חרובים), על חשבונו, בבידו לאפות חמות, ובכפר הבא קנה מגש של בקלאוות. רצינו לשלם לו והוא נעלב. "השתגעתם? אתם אורחים שלי."

סיפר על הפקקים הבלתי נסבלים והתורים הארוכים במחסומים בדרך לעבודה, על המחסור במים זורמים בבתים, על הבלגן הכללי, על חוסר השירותים המונציפאלים, אבל גם סיפר על העבודה שלו כשיפוצניק אצלנו, ונישק את כף ידו הצמידה למצח והפנה לשמיים כשבירך את הפרנסה הטובה. סיפר על ששת ילדיו ושתי נשיו והעיר שהוא מחפש עכשיו את השלישית. עזוב את השיפוצים ולך לפוליטיקה. צריכים אנשים כמוך" אמרתי לו בשלב מסוים והוא סינן קללה על הפוליטיקאים, שלו, לא שלנו.

ביר נבאללה שהייתה פעם תוססת חיים הפכה לעיירה עזובה. האשמה המיידית הוטלה על גדר ההפרדה הצמודה אל הבתים הזנוחים. מישהו הזכיר שבעיירה הזו נרצח החייל נחשון וקסמן ונהרג קצין הסיירת ניר פורז בניסיון החילוץ. שתיקה מביכה נפלה לרגע על המיניבוס.

בכפר בידו ניגשה אלינו קבוצת ילדים חביבה ופתחה איתנו בשיחה נעימה. הם הראו לנו היכן הם גרים וסיפרו על עצמם באנגלית של מתחילים והתעניינו בנו בחיוך מבויש. סיפרנו להם קצת עלינו ונתנו להם את שאריות הבקלווה והפיתות לפני שנפרדנו בלחיצות ידיים. מאה מטר אחר כך נתקלנו במארב אבנים. הבטתי על פני הנוסעים בעת שהאבנים הכו בפח הרכב. שירה של להקת פרוקול הרום, "בהיר יותר מחיוורון", עלה פתאום באוזניי. באסם הסמיק מכעס, ביקש מהנהג לעצור וירד באומץ לרדוף אחרי מיידי האבנים תוך שהוא צועק להם בערבית "השתגעתם, אלו חברים שלנו" היה נעים לחוש לרגע חבר. 'מאויב לאוהב' כדברי עגנון. מידיי האבנים נסו לראש הגבעה, הסתובבו ושבו לידות אבנים לעברנו. נסענו משם.

בכפר איג'זה המארחים שלנו לקחו אותנו לדובדבן של הסיור: בית פלשתיני בודד הניצב בפאתי הכפר והוא מוקף מכל עבריו בגדר מתכת ביטחונית לא נעימה. במרחק של מטר אחד אולי שניים מעבר לגדר שוכנים בתי ההתנחלות, גבעון החדשה ועוטפים את הבית הבודד כלחמנייה העוטפת נקניקיה. "שערורייה" אמר אחד משלנו. התנחלות חדשה, כשמה כן היא, ממררת חיי כפר פלשתיני ותיק. מישהו סיפר כמעט בלחישה שמקור השם "חדשה" הוא לא מהיותה חדשה, אלא כך נקרא האזור בימי קדם, וממש פה בחדשה, נערך אחד מקרבות הגבורה של יהודה המקבי כנגד היוונים - ניצחון שנחגג אצלנו ממש עתה - ימי החנוכה... "ההתנחלות עדיין חדשה" אמר לו חברו לסיור, ההוא עוד ניסה לספר שההתנחלות הזו עלתה לראשונה לקרקע לפני 120 שנה לערך, וסולקה לראשונה משם במאורעות תרפ"ט. אבל חברו השתיקו. "לא לעניין המידע הזה עכשיו".

הפלשתיני שגר בבית הבודד, הכלוא מכל כיווניו בגדר, מודע כנראה היטב לסיורים מהארץ והעולם שמגיעים עד אליו לראות את המצב ההזוי יצא אלינו עם קנקן מים קרים וחיוך, אבל כבר לא היינו צמאים.

כשהתבקשתי בתום הסיור לסכמו בקצרה ציטטתי את טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, המשפחות האומללות - כל אחת לפי דרכה."

מי פה האומלל? נשאלתי ועניתי: "גם אנחנו וגם הם."