על חוף השרון של הרצליה פיתוח, מול נופו הקסום של אופק פתוח, ממוקמת כבר 26 שנים מסעדת "על המים" (רמת ים 4), שמאז יסודה מתמחה בפירות-ים ודגים. הדברים אמורים במסעדה אלגנטית, מעוצבת היטב, עם נוחות מרובה, חמימות ושלוות-אלוהים. שולחנותיה עטופים במפות צחורות, המשדרות מן הסתם יוקרה גסטרונומית. עדות ראשונית לכך מגלה עיון בתפריט, המבטיח הרים וגבעות, אבל במחירים נוסקי-שחקים.
החלטנו לפסוח על המנות הראשונות מגרות התיאבון ונחתנו היישר על העיקריות. באשר אינני חסיד הדגה - נפל הפור על-מנת הבשר: מנה נדיבה של אנטרקוט, שלווה בגזר מבושל וסלט-עגבניות. הבשר, במידה של מדיום, היה רך למדי, אבל לא מאיכות מעולה והכיל לא מעט שומן, שנותר בצלחת. הגזר המבושל שלצידו הוגש בקמצנות מרובה, ואילו סלט העגבניות היה חריף מדי לחיכי.
טעם מר
בת הזוג, שכמוני הפעם פסחה על אכילת הדגה, בחרה בצלעות-טלה, שהוגשו עם מחית תפוחי-אדמה וסלט-עשבים שנתקע בגרון. בניגוד משווע למנתי הנדיבה, הוגשה מנתה על צלחת קטנה, שבקושי הכילה את כל האיוונטר שהועמס עליה. בשורה התחתונה לא הרשימה המנה במיוחד וזכתה לציון בינוני למדי.
קינחנו ב"קרוז קריבי" מוצלח, שהורכב מקרם-קוקוס מופלא, מחית של פירות אקזוטיים אננס וטוויל-קוקוס מתוק. התלווה לקינוח אספרסו כפול, מהביל וניחוח, וסודה צוננת, משיבת-נפשות.
עם יד על הלב צריך להודות שהחשבון לא היה משמח. הוא הסתכם ב-456 שקל, טבין ותקילין, והכיל כבר מראש את דמי השרות בסך 12%. לשבחה של המסעדה ייאמר שציינה במפורש כי דמי השרות אינם בגדר חובה, אלא שאנחנו שילמנו הכל מכל כל, באשר המלצר איננו אשם במה שקרה.
עם זאת יצאנו מ"על המים" עם טעם מר בפינו, באשר הארוחה הבינונית כל כך שהוגשה לנו לא הצדיקה את המחיר האסטרונומי שנגבה עבורה מאיתנו. בפחות בהרבה ממנו אפשר לאכול וליהנות ביותר במסעדות יוקרתיות כמו "התרנגול הכחול", "רפאל", או "מסה".
בתקופה הפרה-איסלאמית היה מקובל לקבור בנות מיד עם הלידה, בעודן חיות, במידה וקיים קושי כלכלי, או שמא יש חשש בעתיד שהן יביאו בושה על השבט במקרה שיפלו בשבי ואז יחוללו 
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
