אלווין רוזנפלד, ראש הקתדרה ללימודי יהדות באוניברסיטת אינדיאנה, אינו מדבר על סיומה של השואה. הוויכוח האם ומתי היא נסתיימה/תסתיים – בכניעת גרמניה? בהסכם השילומים? עם מותו של אחרון הניצולים? כאשר ילך לעולמו הדור השני? – אינו עניינו של ספר חשוב זה. רוזנפלד מזהיר מפני מצב בו זכרון השואה ובעיקר תודעת השואה יפלו קורבן למניפולציות פוליטיות, במיוחד משום שהם מעוצבים בעיקר בידי תרבות פופולרית (סרטים, ספרים, סדרות טלוויזיה) ולא על בסיס עובדות היסטוריות.

צריך לקרוא את הספר – פחות מ-200 עמודים מרתקים – כדי לרדת לפרטי טיעונו של רוזנפלד, אך דומה שהמשפטים הבאים מתוכו מהווים תמצות די טוב: "לא זו בלבד שזכרון השואה אינו יציב, אלא שמופעלים עליו לחצים תרבותיים מסוגים שונים המערערים על מיצובה של השואה כאירוע מפתח בהיסטוריה המודרנית, האירופית והיהודית. ישנם המכחישים את עצם התרחשות השואה, ממעיטים מממדיה ומתוצאותיה, מנכסים אותה לעצמם ועושים שימוש בכוח הטמון בביטויים ובדימויים שלה, או מהפכים, מסלפים, מסיטים או משחיתים את משמעויותיה.

"גורמים אחרים... משתמשים ב'לקחים' של השואה, על-פי תפיסתם, לצורך הדיון בבעיות חברתיות עכשוויות... אחרים פשוט אינם רוצים לשמוע עוד על השואה ומבקשים להתרחק ממנה. וישנם עוד מי שמשתמשים בשואה בצורה פולמוסית במאבק האידיאולוגי והפוליטי המתמשך נגד מדינת ישראל – ולעומתם ישנם גם מי שמתוך רצון להגן על ישראל משתמשים בשואה בצורה פזיזה וחסרת אחריות".

רוזנפלד מקדיש 50 עמודים – רבע מספרו – להשפעת יומנה על אנה פרנק על תודעת השואה, בעיקר בארה"ב אך גם באירופה ובמיוחד בגרמניה. הוא אולי החוקר החשוב הראשון המעז לומר בקול, כי היומן הזה נופח מעבר לכל פרופורציה ובא על חשבון ידע אמיתי ומעמיק של השואה. אפשר לומר, כי יומנה של אנה פרנק מהווה מפלט למי שאינם רוצים לדעת על זוועותיה המרכזיות של השואה, ומעדיפים יומן התבגרות שבו היהדות והשואה מצויים ברקע ולא בליבה.

אני מוסיף: כמקור היסטוריוגרפי לחקר השואה, יומנה של אנה פרנק הוא כמעט חסר חשיבות. עיקר כוחו, כפי שגם רוזנפלד מראה, הוא דווקא באוניברסליות שלו. כל מי שהתבגר אי-פעם יכול להתחבר לרגשותיה של פרנק, להתאהבות הראשונה שלה, למריבות עם הוריה. מובן שהחיים במחבוא והפחד מפני הגרמנים נמצאים שם, אבל בעיקר כסיפור רקע; אוטו פרנק אמר במפורש שהוא אינו רוצה שהמחזה שנעשה על-פי היומן יהיה "מחזה יהודי". אני יכול למנות תוך חמש דקות כמה וכמה יומנים חשובים בהרבה, כולל של בני נוער, המציגים את השואה בצורה הרבה יותר נוקבת וחיה. כדאי שגם אצלנו, במיוחד במערכת החינוך, יפנימו את העובדה הזאת.

גם סרטו עטור הפרסים של סטיבן שפילברג מטופל בידי רוזנפלד, אם כי בצורה הרבה פחות נרחבת מאשר יומנה של פרנק. רוזנפלד מזכיר אמת שנשכחה במבול השבחים לסרט: הוא ממש לא מתאר אירועי שואה "קלאסיים". זהו סיפור שואה עם סוף טוב, וכאלו היו בודדים ביותר.

אוסקר שינדלר אכן הציל למעלה מ-1,000 יהודים, ותודת העם היהודי נתונה לו לעולמים, אך מספר הנרצחים היה גבוה פי 6,000. במילים אחרות: על כל יהודי ששינדלר הציל, נרצחו 6,000 אחרים. ובמילים אחרות נוספות: "רשימת שינדלר" מספר על אירוע שהוא לכל היותר 1/6,000 מהשואה. אז למה האמריקנים כל כך התחברו אליו? בדיוק מהסיבה הזאת: כי יש לו סוף טוב, וזה הרבה יותר נחמד לצאת מהקולנוע עם חיוך מאשר בדמעות. וכך התודעה האמריקנית הפופולרית של השואה כוללת שני מרכיבים עיקריים: יומן שעיקרו אינו סיפור שואה וסרט שעיקרו אינו סיפור שואה.

ביקרתי לראשונה במוזאון השואה בוושינגטון לפני כחמש שנים והתאכזבתי מאוד. נכון, אני מסתכל עליו כיהודי, כישראלי וכחוקר שואה, אבל בכל זאת. מה שהפריע לי במיוחד היה הניסיון של הנהלת המוזאון להיות מאוד politically correct, דבר שהביא אותה להקדיש מקום לסבלותיהם של השבויים הסובייטיים ולרצח העם בדרפור. בלי לזלזל חלילה ולו לרגע בזוועות אלו, אין להן שום קשר עם השואה, והרושם שלי היה שהם נמצאים במוזאון השואה כדי שהציבור האמריקני "יוכל לחיות" עם קיומו של מוזאון ייחודי זה בליבה של וושינגטון.

רוזנפלד, שהיה נשיא מועצת המוזאון, מחזק את התחושה הזאת. הוא אומנם נזהר מלמתוח ביקורת ישירה, אך בהחלט מעלה את סוגיית תפקידו של המוזאון והתרחבות פעילותו. ציטוט אחד בולט מאשש את התחושה שהייתה לי, והוא בא מפיו של מיכאל ברנבאום, שהיה מנהל פרויקט התכנון וההקמה של המוזאון: "מועצה לאומית הממומנת על-ידי משלם המיסים כדי לעצב אתר הנצחה לאומי אינה חופשית להקים אתר המייחד את עצמו ליהודים במובן הצר של המילה, ובייחוד ככל שהדבר נוגע לקהל הרחב".

המילה "לאומי" מודגשת במקור, והוא מספרת את כל הסיפור. אולי מבחינה פוליטית-ציבורית המוזאון הצליח, אבל מבחינת תפקידו ארוך הטווח – הוא מפספס בענק. משום שאם במוזאון השואה מדברים על דרפור, במה השואה ייחודית? מדוע להמשיך ולהדגיש אותה? והנה לנו חלק משמעותי מהבעיה העומדת בלב ספרו של רוזנפלד.

סתירה במונחים? ממש לא. רוזנפלד מראה בעמודים האחרונים של ספרו, כיצד מחבריהם של ספרים שונים מעלים טענות נגד זכרון השואה, מאשימים את ישראל בביצוע רצח עם נאצי כלפי הפלשתינים ומאשימים את העם היהודי במיסחור של השואה לצרכים פוליטיים ופיננסיים. בין אלו יש כמה וכמה מחברים יהודים, המציירים דמות של יהודי לפי מיטב הסטריאוטיפים האנטישמיים ודמות של קשר יהודי לפי מיטב המסורת של "הפרוטוקולים של זקני ציון".

אני רוצה להתעכב על אחד מהם, אולי הבולט שבהם: נורמן פינקלשטיין. ספרו, שבצורה ממש לא מפתיעה היה רב-מכר בגרמניה, טוען שמימדי השואה נופחו כדי להוציא פיצויים מהבנקים השווייצריים ומגורמים אחרים. באחד המקומות הוא נתלה באילן שבתחום זה נחשב לדי-גבוה: כותב שורות אלו. הוא מצטט מתוך ספרי "The Last Deposit", שם נאמר שהניצולים והיורשים שהעידו בפני ועדת הבנקאות של הסנט, לא יכלו להוכיח שלהוריהם היו חשבונות בנק בשווייץ. הרי לנו ראיה, שאפילו העיתונאי שחשף את הפרשה אומר שמדובר בבלוף, לא כן?

מובן שלא. המשפט הזה הוצא לחלוטין מהקשרו. אכן, כתבתי שלתובעים אין מסמכים – אבל הדגשתי שאיש אינו טוען שהם משקרים, ושהעדר התיעוד הוא שאלה מעשית חשובה אך לא סוגיה הניצבת בבסיס הבעיה. ספרי מוכיח כיצד הבנקים השווייצריים מנעו גישה לחשבונות כאשר התיעוד היה בידיהם-שלהם, ולאחר שנטלו לעצמם את הכספים – אמרו שאפילו אם יש תיעוד, הכסף שוב אינו קיים. אבל פינקלשטיין כל כך להוט להוכיח את המזימה תאבת-הבצע של הארגונים היהודיים, עד שאינו נרתע מסילופים ושקרים בוטים.

רוזנפלד מתאר מצוין את הבעיה, אך למרבה הצער אינו מציע פתרונות. מובן שגם זה חשוב: האבחון הוא השלב הראשון בדרך לריפוי, אם כי ניתן היה לצפות שהוא יציע גם דרכים להתמודד עם הבעיה. או שמא הוא סבור שאין לה פתרון, ושמדובר בגל עכור שיטביע תוך זמן קצר את תודעת השואה? האם הוא שותף לתסכול של ז'אן אמרי ופרימו לוי, ולעיתים גם של אלי ויזל, מחוסר היכולת של הניצולים-העדים להגיע אל הקהל הרחב?

גם אם כן, אסור שהאזעקה של רוזנפלד תישאר ללא מענה. כל מי שעוסק או יכול לעסוק בתודעת השואה – יד ושם, משרד החינוך, משרד התפוצות, הסוכנות היהודית – חייב לתת את הדעת כבר היום על הדרכים שיבטיחו את מניעת השיכחה. כי ביום בו השואה תישכח – ולו רק ביום בו יטושטש הייחוד שלה – בו ביום תתעורר הסכנה שהיא תחזור על עצמה.