המחוקק במדינת ישראל נתן אפשרות מיוחדת ובנסיבות מיוחדות, ליצור צוואה מחייבת שלא תהא בכתב אלא תהא בעל פה. המחוקק אף התקין סעיף מיוחד לפרוצדורה זו (ס' 23) בחוק הירושה, אשר נחקק בשנת 1965.
סעיף זה נוצר ממספר סיבות והעיקריות שבהן הוא הרצון לאפשר לזקנים וחולים להוריש את נכסיהם, גם כאשר הם אינם יכולים לצוות זאת בכתב והם מצויים על ערש דווי. סיבה עיקרית נוספת היא שמדינת ישראל משופעת למרבה הצער בפיגועים ובאירועי טרור ולכן המדינה רצתה לאפשר לאנשים גוססים להוריש את נכסיהם, גם כאשר הם תלויים בין החיים למוות ויש להם זמן מועט ביותר להודיע בעל פה על זהות היורשים ועל חלוקת הירושה.
ס' 23 לחוק הירושה מחייב מספר תנאים מצטברים, על-מנת שצוואה בעל פה תהיה מחייבת ויינתן לה תוקף חוקי:
1. המצווה הינו שכיב מרע (גוסס) או שהוא סבור שהוא גוסס (בנסיבות המצדיקות זאת).
2. הציווי יהיה בפני שני עדים, אשר מבינים את שפתו של המצווה.
3. דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בפני שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה.
4. הרישום, החתימה וההפקדה הנ"ל ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
5. הצוואה בעל פה תתבטל כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו את עשייתה, זאת במידה והמצווה נותר בין החיים.
יש להוסיף כי לא קל הדבר ליתן תוקף לצוואה בעל פה ופעמים רבות ניתן לראות כי ישנן התנגדויות רבות מצד קרובי משפחה כאשר נטענת טענה לצוואה בעל פה.
השופטים היושבים בבית משפט לענייני משפחה, נוהגים לבחון את נסיבות המקרה, את אמינותם של העדים ואת מצבו הנפשי של המצווה בזמן הציווי, ורק אז מחליטים האם יש לתת תוקף לצוואה בעל פה (שלעיתים יכולה להיות שווה מיליוני שקלים רבים), או שמא יש לפסול את הצוואה, בגין העובדה שלא התמלאו כל התנאים הקבועים בחוק לקיומה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
