אמנם בפרשת השבוע שלנו בני ישראל עדיין משועבדים במצרים, אבל אור הגאולה כבר מתנוצץ, התהליך החל, ולכן הפרשה כולה נחשבת לפרשה של גאולה. בעצם, ספר שמות כולו, למרות שהוא פותח בתיאור השיעבוד והגזרות הקשות במצרים, הוא נחשב לספר של גאולה; כמו שהבאנו בעבר מהמדרש (רבה) שמשמעות השמות של בני ישראל, המנויים בתחילת הספר, רומזת לגאולתם של ישראל. אלא שתהליך הגאולה בפועל מתחיל בפרשת השבוע שלנו, פרשת וָאֵרָא. כידוע, לזכר יציאת מצרים אנחנו חוגגים את חג המצות שמתחיל בעריכת סדר פסח בלילה הראשון, ואחת המצוות העיקריות בו היא לשתות ארבעה כוסות של יין. למה דווקא ארבעה - כנגד ארבע לשונות של גאולה, ארבעה פעלים שאומר ה' למשה ומורה לו לחזור עליהם באזני בני ישראל.

ארבעה שלבים

או בלשון התורה [שמות ו']: [ו] לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. [ז] וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. כל אחת מארבע כוסות היין ששותים בליל הסדר מכוונת כנגד אחד מהפעלים, לשונות של גאולה המודגשים בקו בפסוקים אלו. הרמב"ן מבאר את סדר הפעלים לפי משמעותם הלשונית: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם - יבטיחם שיוציא אותם מארצם ולא יסבלו עוד כובד משאם: וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם - שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד: וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם - כי יעשה בהם שפטים עד שיאמרו המצרים הנה לך ישראל בפדיון נפשנו, כי טעם גאולה כעניין מכר: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לי לעם - בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה.

מן הקל אל הכבד

במילים אחרות, בשלב של וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, המצרים כבר לא משעבדים את בני ישראל אבל בני ישראל עדיין עובדים מכוח ההרגל או מחמת החרדה מפני הנוגש; בשלב של וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם גם בני ישראל תפסו ביטחון והפסיקו לגמרי את עבודתם עבור המצרים שהיו עסוקים בהתגברות על נזקי המכות, אבל הם עדיין במצרים ואינם רשאים לצאת משם; בשלב של וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בני ישראל יוצאים וגם עוברים את ים סוף ורואים את המצרים מתים לאחר שטבעו בים. כעת הם בטוחים לגמרי שאין עוד מי שירדוף אחריהם בניסיון לשעבדם שוב. אבל שלושת השלבים האלה הם רק הקדמה והכנה לשלב הרביעי שהוא התכלית, גם של השיעבוד וגם של הגאולה: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם. השלב הזה הגיע במעמד הר סיני, שם, במעמד קבלת התורה, קיבלנו עלינו את ה' לאלקים והקב"ה בחר בנו להיות לו סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים.

מודלים נצחיים

מעניין שחוץ מארבעה כוסות בליל הסדר, יש לנו גם ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. האם יש קשר בין שתי הרביעיות? ומה שאומר בעל פירוש "אור החיים" הקדוש, שארבע הלשונות הם כנגד ארבע אותיות שם הוי'ה ברוך הוא, איך זה קשור? ועוד יש לתהות, מה הרעיון לדבר דווקא כעת על נושא שלכאורה שייך לליל הסדר? ובכן, מעבר לעובדה שהנושא נלמד מפרשת השבוע כנ"ל, כך שזה לגמרי אקטואלי, ומעבר להוראה הידועה שהעבודה הפנימית של יציאת מצרים שייכת בכל יום, שעל כן מצווה התורה לזכור אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, מעבר לנ"ל גם צריכים לזכור שכמו שגלות מצרים מהווה מודל לכל הגלויות, כך הגאולה ממצרים מהווה מודל נצחי של גאולה; מכאן שהתהליכים בימינו אמורים להקביל לתהליכים שהיו אז; ובעיקר את זה מעניין אותנו לבדוק.

באיזה שלב נתקענו?

כי לכאורה, מה שהיה היה, ומה נוגע לנו לדעת פרטים ופרטי פרטים על תהליכים שהתרחשו לפני אלפי שנים? אלא שכאמור, מה שהתורה מספרת לנו כי היה - הווה גם כעת ונוגע לנו כאן ועכשיו. בפשט הדברים, פירושו של הרמב"ן נראה מספק לגמרי; בפנימיות, ברובד שנוגע לנו כאן ועכשיו, עדיין יש לברר מה ההנחיות שעלינו לקבל מהדברים האמורים בפרשת השבוע. לפי הפשט, בהנחה שתהליך היציאה מהגלות אל הגאולה שלה אנחנו מייחלים, מתנהל בארבעה שלבים הנ"ל, מסתבר לומר שלא באמת הצלחנו להשתחרר מהתודעה הגלותית. אומנם כבר אין עלינו עול של גלות כפויה מבחוץ, אבל נשארנו תקועים באזור של וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, שלב שבו לא כופים עלינו גלות אבל מרצוננו החופשי אנחנו בוחרים להמשיך לעבוד עבודת פרך, להיות משועבדים לענייני עולם הזה. לא מנסים להגיע לתכלית שהיא וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם.

מלמטה למעלה או להפך?

לפי הפשט, מה שהיה ביציאת מצרים, שיא התהליך היה בשלב של קבלת התורה במעמד הר סיני, אז התקיים הייעוד: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם. ובארבע הכוסות שכנגד ארבע לשונות הגאולה, הכוס האחרונה היא כנגד קבלת התורה. ובאמת שותים אותה אחרי ברכת המזון שבה מודים לקב"ה על התורה שנתן לנו. כלומר, הסדר הזה הוא מלמטה למעלה, משלב נמוך לשלב גבוה. אבל אם הכוסות ולשונות הגאולה הם גם כנגד ארבעת הבנים - מעמד קבלת התורה אמור להקביל לבן החכם, אז מדוע הוא מופיע ראשון ברשימה ולא אחרון כסדר הכוסות ולשונות הגאולה? ואם נאמר שהוא נמנה ראשון כי הוא התכלית, והסדר במניין הבנים הוא הפוך, מלמעלה למטה, אז מדוע שמו לידו את הבן הרשע? הרי לכאורה ברור שבסדר הזה שמלמעלה למטה, שהחכם הוא הראשון, הבן הרשע אמור להיות אחרון.

ארבעת הבנים - ארבעה עולמות

אלא שיש הבדל בין תהליכים שהקב"ה מוביל ובין תהליכים שעלינו לפעול בכוחות עצמנו; מה שהקב"ה מוביל, נעשה בהתאם לסדר שהוא קובע, מלמטה למעלה או מלמעלה למטה לפי החלטתו. לעומת זאת, בתהליכים שאדם צריך לפעול בכוחות עצמו חייב להיות שילוב של שתי התנועות, קוראים לזה "התכללות" או אף "נשיאת הפכים". בעל אור החיים הקדוש אומר שארבע הכוסות, וממילא גם ארבעת הבנים, הם כנגד ארבע אותיות שם הוי'ה ברוך הוא. נראה ברור שהבן החכם הוא כנגד האות י' שבשם הקדוש; הרשע הוא כנגד האות ה' האחרונה, התם כנגד ה' ראשונה ושאינו יודע לשאול כנגד ו'. אבל ארבע האותיות הן כנגד ארבעת העולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשייה לפי הסדר. בנפש, עולם העשייה הוא העולם המעשי, עולם היצירה הוא עולם הרגש, בריאה זה השכל ואצילות מקבילה לעל-מודע.

השפעה הדדית

וזה מה שמאפיין את החכם, החיבור התמידי לעל-מודע, לקדושה שמעל השכל. משם הוא מקרין את אורו הגדול לכל מה ומי שמתחתיו, אבל מי שהכי זקוק לו הוא הרשע שחי בעולם המעשה ודי מנותק מרגש ומשכל. רק החכם יכול להשפיע עליו אור בעוצמה שתאפשר לו חיבור לקדושה. כי התם (עולם הבריאה) עובד את ה' בשלמות מתוך הבנה שכלית מלאה ולא ניכר כל כך הצורך שלו בהשפעה מהחכם; ושאינו יודע לשאול (עולם היצירה) עובד את ה' מתוך רגש של יהודי פשוט וגם הוא די מסתדר. כך שרק הרשע (עולם העשייה) זקוק באמת להארה של החכם (עולם האצילות). וזה לא רק "מערכת היחסים" שבין ארבעת הבנים הווירטואליים; זו גם מערכת היחסים הפנימית בנפשו של כל אחד מאתנו. לכל אחד יש את עולם המעשה, עולם הרגש, השכל והעל מודע שלו. לעבודת ה' בשלמות צריכים את ארבעתם.

ארבעה שלבים בעבודת ה'

בחסידות כתוב שהעבודה העצמית בארבעת רבדי הנפש מבוטאת בפסוק [תהלים ל"ד]: [טו] סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. אלה ארבעה שלבים בתהליך ההתקרבות לה' יתברך; סוּר מֵרָע כפשוטו, להתגבר על פיתויי העולם הזה, כנגד וְהוֹצֵאתִי, שכבר לא משועבדים לרע של מצרים; וַעֲשֵׂה-טוֹב, קיום מצוות מעשיות כנגד וְהִצַּלְתִּי, שהמצוות יוצרות מסביב לאדם צל המגן עליו; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם זה כנגד וְגָאַלְתִּי ובעבודת האדם מתייחס ללימוד תורה לשמה, שעל-ידי זה אדם גואל את עצמו מבלבולי העולם הזה ונעשה בן-חורין באמת; וְרָדְפֵהוּ זה כנגד וְלָקַחְתִּי, זהו שלב שבו האדם הגיע למדרגה נעלית והוא חותר להגביר את דבקותו בקב"ה עד בלי די. לפי זה ברור שפרשת השבוע אומרת לנו, לא רק מה היה וכיצד היה, אלא מורה לנו כיצד עלינו לפעול בעצמנו את ההתקרבות לקב"ה, מה הם השלבים ומהי הדרך.

באנו אל הארץ?

ומעבר לכל הנ"ל, בהמשך הפסוקים יש פועל נוסף וגם הוא לשון של גאולה: [ח] וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ... דיברנו בעבר על כך שזה מתייחס לגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש, אבל צריכים להסביר מדוע אי-אפשר לטעון שהנוכחות והשליטה לכאורה שלנו בארץ מהווים את קיום הייעוד הזה של וְהֵבֵאתִי. ובכן, מהמשך הפסוק עולה ההסבר; בהמשך כתוב: ...אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'. אנחנו נמצאים אומנם בארץ שאליה מתייחס הפסוק הזה, אבל אין במודעות שלנו שום התייחסות לעובדה שה' יתברך הוא אשר הביא אותנו הֵנָה ואפילו לא לעובדה שזו הארץ שהוא הבטיח לאבותינו. ומכיוון שכך, ההתנהלות שלנו מנותקת לגמרי מרצון ה' בכלל ומההוראות של פרשת השבוע בפרט. אומנם אין ספק שבסוף נגיע למודעות הנכונה, אבל רצוי מאוד שנעשה את זה בעצמנו, כי זו הדרך הנכונה.