רקוויאם לכלא 4 המיתולוגי

במשך שנים ארוכות היה כלא 4 אימתם הטראומטית של דורות חיילים שנכלאו בו מחמת עריקות, השתמטות, עבירות פליליות וסתם עבירות-משמעת. במיוחד זכור הכלא הזה לשמצה במרוצת שנות החמישים והשישים של המאה החולפת - שנים שבהן יצא שמו לפניו ככלא קשוח, אם לא אכזרי, בו פקודות המטכ"ל של היום היו ממנו והלאה.

מים רבים זרמו מאז בים התיכון, וכלא 4, העומד בקרוב לנעול את שעריו בצריפין ולעבור למשכנו החדש בבית ליד, שוב איננו מה שהיה באותן שנים ארורות. עם זאת ראוי להזכיר כי במרוצת השנים הטראומטיות נחשב כלא 4 לחלק בלתי-נפרד מהווי החיים הצה"לי - עד כדי כך שאפילו הרמטכ"ל דאז, בכבודו ובעצמו, רב-אלוף משה דיין, היה זה שהטביע את האמרה המיתולוגית והבלתי נשכחת, לפיה "חייל שלא בילה בתקופת שירותו בכלא 4 אינו נחשב לחייל מן השורה".

למען הגילוי הנאות, זה בדיוק המקום להודות שגם כותב שורות אלה "בילה" 35 יום במחבוש כלא 4 בעת שירות החובה, בעטיו של מעשה קונדס. נחמה פורתא הייתה לי בכך שבהבדל מאסירי הכלא, שריצו בכלא תקופות ארוכות מחמת עבירות חמורות, לא נאלצתי אני, כ"עציר יחידה", להחזיר את ימי המחבוש בתום השירות, ואלה נחשבו לי כחלק אינטגרלי מתקופת שירותי.

כשהגעתי לכלא, עם קבוצת נידונים נוספים, הוברר לנו, חד-משמעית על-ידי סוהריו, כי "החוק לא מגיע לכאן" וכי הם רשאים לנהוג בנו ככל העולה על רוחם. כל אחד מאיתנו נאלץ לברור לו שלושה קרשים, שהיו מוטלים בערימת-גזרי-עצים גדולה, כדי שישמשו אותו למיטה, לאורך כל תקופת המחבוש.

רס"ר מפלטינה

שיכנו אותנו באוהל הודי, שעמד לרשותם של עשרים כלואים, ובמרכזו דלי גדול להטלת שתן, שאותו נאלץ החניך התורן שלנו לרוקן מדי בוקר. קיבלנו גם מסטינג, שאליו הוטלו, מבעד לחור שבקיר, מנות האוכל שלנו, וזאת מבלי שיכולנו לראות את חניך המטבח התורן, שהטיל אותן לתוכו מבעד לקצה השני של החור, כדי שחלילה לא נעז להתמרמר בפניו על מה שהגיש. ניתנו לנו 10 דקות-אכילה ובתום הזמן המוקצב נערך מסדר, שבו נבדקנו אם חלילה הסתרנו אוכל כלשהו בבגדינו. למעשנים ניתנה גם סיגריה, כשאת הבדל שנותר ממנה בסיום העישון צריך היה להשליך לפח לעיני הסוהר המשגיח.

בשתיים בלילה, לאחר מסע-אלונקות מפרך, נשמעה צפירת-אזעקה, שבעטייה היה עלינו לנטוש את מיטת הקרשים שעליה מצאנו מנוח, ולהתייצב למסדר-ספירה בקור המקפיא שמחוצה לאוהל. מי שאיחר למסדר, נאלץ לבלות יום בצינוק, שהיה מרוח בזפת על קירותיו, מבלי שהותר לו להישען עליהם. יושבי הצינוק ידעו לספר שאוהל הכלואים שלנו היה, לעומתו, מלון בן חמישה כוכבים.

רס"ר הכלא הקשוח, ששמו יצא לפניו בטרטור הכלואים, נפל יום אחד כקורבן בידיהם. היה זה לאחר שקבוצת צנחנים, שבילתה את זמנה בכלא, ארבה לו בתום השחרור מחוץ לכתליו ואנשיה דאגו לשבור את צלעותיו. מאז הוא נודע כ"רס"ר הפלטינה של צה"ל", בשל המתכת שמילאה את גופו, אלא שהלה לא הרים את ידיו, גם לאחר המכה הגדולה שחטף, וחזר לשרת במלוא קשיחותו.

בזמננו החופשי, והוא היה מועט ביותר, נאלצנו לזחול מסביב לבסיס וגם להצדיע לכל סוהר שנקרה בדרכנו. בסופו של דבר יצאנו מן הכלא "גברים שבגברים", אבל הטראומה הגדולה של מחבוש כלא 4 המשיכה לדבוק בנו עוד זמן רב לאחר שיצאנו ממנו.