"אני פונה אל הדמוקרטיות המערביות, ובראש ובראשונה למנהיגת העולם החופשי, ארה"ב: אל תחזרו על הטעות הנוראה של שנת 1938; אז החליטו דמוקרטיות נאורות באירופה להקריב את צ'כוסלובקיה למען פתרון זמני נוח. אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו. לא נוכל לקבל זאת. ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה."
באלו המילים, חתם ראש הממשלה דאז,
אריאל שרון ז"ל את דבריו, לאחר עוד פיגוע טרור פלשתיני רצחני, באוקטובר של שנת 2001. באותה עת, האמריקנים החלו במלחמתם בטרור העולמי, חודש בלבד לאחר אירועי הטרור המזוויעים בניו-יורק, וושינגטון ופנסילבניה. האמריקנים, אשר באותם ימים ממש פלשו לאפגניסטן על-מנת להפיל את שלטון הטליבאן ובחיפוש אחר הארכי-טרוריסט אוסאמה בן-לאדן, ביקשו מישראל "להמתין" עם תגובותיה לפיגועי הדמים שהתרחשו, כמעט מדי יום, כנגד אזרחים ישראלים בשטחי המדינה.
בנוסף, הציג מזכיר המדינה דאז, קולין פאוול "תוכנית מדינית" המבקשת מישראל להכיר במדינה פלשתינית עצמאית. כל זאת על-מנת לפייס את מדינות ערב הידידותיות לארה"ב, אשר לא נוח לאזרחיהן לצפות בטנקים אמריקניים שועטים לתוככי טריטוריה מוסלמית עצמאית.
יותר מ-12 שנים עברו מאז. בארה"ב השתנה הממשל. את בוש החליף אובמה, את פאוול החליפו קלינטון וקרי. הצבא האמריקני עזב, רובו ככולו את אפגינסטן, לאחר שהפיל את שלטון הטליבאן וחיסל את בן-לאדן. ישראל הצליחה למזער באופן דרמטי את אירועי הטרור היוצאים מן הגדה, בזכות שורה של סיכולים ממוקדים, מבצע "חומת מגן" וישיבה צבאית, עד עצם היום הזה בתוך שטחי הגדה. לעומת זאת, הפקירה את ציר פילדלפי בעזה למסת הברחות של אמל"ח ורקטות המסוגלות להגיע עד למרכזי הערים הגדולות.
אמש הודיע מזכיר המדינה האמריקני,
ג'ון קרי, כי הביטחון המורגש בימים אלה על-ידי אזרחי מדינת ישראל הינו "אשליה". "כל זה ישתנה אם השיחות עם הפלשתינים ייכשלו", התריע. לא רק זאת, אלא שישראל צפויה לבידוד וחרם הולך וגובר בעקבות כך.
ישנו קשר ברור וישיר בניסיונותיה של ארה"ב ללחוץ את ידידתה הטובה ביותר במזרח התיכון לאורך השנים, על-מנת להשיג פשרות אשר לעתים עלולות לפגוע בבטחונה וגם באינטרסים האסטרטגיים החיוניים לה. בעוד שבשנת 2001 הפעילו האמריקנים לחץ על ישראל על-מנת לפייס מדינות אחרות (וגם נסוגו מכך לאחר שהבינו כי ישראל נחושה בדעתה לפעול נגד השוחטים זקנים, נשים וטף בערי ישראל), בשנת 2014 נראה שהממשל האמריקני מיישר קו עם מדינות מתאסלמות באירופה הרוצות לראות בסופו של "הכיבוש" הישראלי ויהי מה, בעקבות לחץ פוליטי פנימי ההולך וגובר באותן מדינות.
ישראל מוכנה לפשרות טריטוריאליות וכבר הוכיחה זאת לאורך השנים, בין אם בפסגת קמפ-דיוויד, בטאבה או באנאפוליס. באותן ועידות, ישראל הייתה מוכנה ללכת כמעט "עד הסוף" על-מנת להשיג הסכם קבע עם הפלשתינים אשר יביא להקמתה של מדינה פלשתינית ולקץ הסכסוך. בכל אותם המקרים, הפלשתינים דחו את הצעות ישראל או שהחליטו לא להגיב להן.
כאשר מזכיר המדינה של ארה"ב מתריע בפני ידידתו הגדולה של העם האמריקני כי היא צפויה לטרור ולחרם (ניתן להוסיף למשוואה גם את שר האוצר הישראלי), הוא עצמו פוגע במשא-ומתן המתקיים ומביא להקשחת העמדות הפלשתיניות. מבחינתו של ראש הרשות, אבו מאזן, אם ארה"ב וחלקים בהנהגה הישראלית מאיימים בחרם, אין לו שום סיבה להתפשר: הישראלים מבועתים, ויעשו הכל, כולל הכל, כדי לחתום על כל עסקה אפשרית.
בכך, לא רק שהאמריקנים הוכיחו שוב את בורותם בנוגע לנעשה במזרח התיכון (בדומה לאוזלת ידם ועמידתם בצד הלא נכון של המפה באירועי "האביב הערבי"), בנוסף, הם מביאים להקצנת עמדות שני הצדדים במשא-ומתן הישראלי-פלשתיני: הפלשתינים מבינים כי יש מי "שיעשה את העבודה" למענם; הישראלים אשר סולדים מאיומים חיצוניים לנידוי ולחרם ומתאחדים (ברובם) כנגדו.
13 שנים לאחר דבריו הנכוחים של שרון ז"ל, נראה כי הם רלוונטיים גם לימינו אלה. ישראל מוכנה ללכת דרך ארוכה על-מנת להביא לקץ הסכסוך. היא אינה מוכנה לעשות זאת בכל מחיר ובוודאי שתוכל להתמודד מול מסך הצביעות של אלו הדורשים להפיל עליה, באופן לא מוצדק, את כשלון המשא-ומתן- אם זה יתרחש.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
