הדבר האחרון שמדיר שינה מעיני היא בחירת הנשיא הבא של המדינה. בכלל, כל התפקיד ה"יוקרתי" וחסר התוכן הזה מזמן נמאס על ה"קונצנזוס הלאומי". כספים לרוב נשפכים על לא כלום, אירועים פרטיים הופכים למימון נחלת הציבור ולא פעם סתם עסקנים אפורים או פוליטיקאים שכשלו להגיע לכס ראש הממשלה או הרבה פחות מזה מקבלים פרס ניחומים ואילו בעיני העולם התפקיד ניראה חשוב ויוקרתי ממשרת הפעילות האמיתית ששמה "ראש הממשלה".
אבל תמיד ישנם אי-אלו שעדיין חפצים בהנצחת המשרה הזו. מסתבר גם שרוב הציבור בישראל חפץ בעצמו לבחור את הנשיא - האיש שלא עשה או כן עשה ולא יעשה דבר. אבל אם כבר נגזר בקדנציה הבאה להמשיך לסבול את המשרה הזו ואת נושאה העתידי הרי שבכל זאת צריך להציע למי שרוצים לבחור באיש, את מי שבכל זאת צריכים לבחור כדי לרענן את דמותה של החברה הישראלית.
מאחר שהמדובר בתפקיד כבוד בלבד אך צריך לבחור אליו את המתאים ביותר מבין הפוליטיקאים המאוכזבים שמירוצם הופסק, או בסתם מישהו שיציג "קבלות מעשיות", הרי שבהחלט אפשר לנדב הצעה שבעטייה אולי נצא מהשיממון הפרסונאלי שקיים אצלנו. כדאי לבחור באישיות שגם בעולם יראו בה "משב רוח רענן" לעומת האפרוריות הישראלית. לא במקרה טוענים כי לנשיא צריך לבחור "איש בעל עשייה בכל התחומים". יש המדגישים כי האיש צריך להיות "דמות קונצנזואלית". אחרים מבקשים "דמות וסמל עם ערכים" וכו' וכו'.
מבין השמות המועלים כיום לבחירה יש אולי רק אחד שבאמת מסמל "מפץ" פוליטי וחברתי עם עשייה מגוונת ושזרח כנגד כל הסיכויים, עם כל הביקורת כלפיו, הרי שילוד אישה הוא. זהו סגן ראש הממשלה לשעבר,
דוד לוי. זהו האיש שגם בימי זוהרו לא התבייש לספר בספרו את קשיו לטיפוס הקשה שלו ואת הקשיים שעבר בקליטת העלייה שלו עד שהגיע לפסגת השלטון הישראלי ולולא חוסר הסבלנות שלו, בפרישתו ממפלגת האם שלו, הליכוד, ייתכן שכבר מזמן היה ראש ממשלה. וזהו האיש היחיד - מבין שלל המועמדים, שהעולם הכללי והיהודי יראו בבחירתו רוממות נשיאותית וסמל לנשיאות.
עם כל הכבוד לרובי ריבלין הרי שמלבד יושרו ופעילותו הפרלמנטארית הוא לא עמד במרכז עשייה ונסיקה וכבר שלוש קדנציות הוא מבקש להיות נשיא כדי "לצאת לפנסיה בכבוד" ומסיים כ"לוזר".
אל נשכח שריבלין זה היה אחד מחייליו הנאמנים של דוד לוי ומשם נסק. פרופ' דן שכטמן הוא בבחינת המועמד שצץ על המשבצת של "אם הללו מתאימים, אז למה לא אני"?
סילבן שלום הוא ממועמדי ה"פנסיה המוקדמת" שעשה הרבה רוח אבל בלי גשם של עשייה מעשית. ולמה מגיע לו להיות נשיא? כי הוא בעלה של גו'די ה"צבעונית", תרתי משמע, והיא כבר תהיה הנשיאה בפועל, גם כן תרתי משמע.
בנימין בן-אליעזר הוא אומנם "פוליטרוק" מעשי יותר מסילבן האפור - שלולא השר המנוח מודעי איש לא היה שומע עליו, אבל גם מעשיותו של בן-אליעזר עדיין אפורה וזקנותו מביישת את צעירותו.
עוד איש צבא בכיר לשעבר שנחת למערכת הפוליטית כ"מנהג ישראל" בלבד. על
דליה איציק חבל להכביד מילים, טובה שתיקה לחכמים. גב' זכייה בר שלום בודאי לא הייתה זוכה לברכת אביה, הגר"ע יוסף, ולא רק משום היותה אישה אלא בעיקר משום שאביה התנגד ל"נשיא חרדי" והרב ישראל מאיר לאו יעיד על כך. ובכלל, מה לגב' בר שלום ולעשייה? ואם יופיע שוב הרב מאיר לאו כעני בפתח לקבץ את נדבת תפקיד הנשיא הרי שאני כבר סומך על ח"כ שלי יחימובי'ץ ממפלגת העבודה כי היא תפתח לו איזה "תיבת פנדורה" בסדר "נשים", שאח"כ הוא יעדיף להיבלע באדמה מאשר להמשיך את התמודדותו.
יכול להיות שהסיפור על פועל הבניין שהפך לסגן ראש ממשלה, למספר שנים כמעט נצחי במפלגת השלטון ששמה הליכוד וגם כיהן כשר חוץ די מוצלח, הוא סיפור בנאליי מדי אבל הוא גם סיפור אמיתי שאין רבים כמותו בפוליטיקה הישראלית ועם רגשות לא מעטים, ולו בגלל הגזענות שעבר ועליה התגבר כארי וללא סימני שנאה עדתיים או פילוג בנוסח הזה.
לוי הוא סיפור הצלחה לא רק בעשייה מגוונת - מקליטה דרך שיכון ועד לחוץ, אלא שמדובר גם בסיפור של אדם שלא פחד לומר את דברו במחלוקות מפלגתיות עוד בהיותו ח"כ זוטר. האיש שצמח בבית שאן כפועל בניין ושרכושו "נעלם" עם עלייתו לארץ, ידע ללחום מאבקים פועליים בהסתדרות, היה פרלמנטר בולט ושר מעשי ויצירתי. לוי הוא גם הסמל לשפיות מדינית ולמתינות ולאינטגרטיביות עם הציבור הערבי. מי שיעז להאשימו בכלנתריזם יצטרך לצרף לרשימת הכלנתריסטים הישראלים לא מעט ח"כים, שרים ואפילו ראשי ממשלה שפשעו בכך הרבה יותר ממנו, אבל את דוד לוי תמיד היה קל לתקוף כי עליו בנו תמיד בדיחות מזוויעות ומכוערות ללא שום סיבה אמיתית אלא על-פי גזענות ישראלית קלאסית.
אבל דמות ייצוגית צריכה להימדד גם בחייה היום יומיים כדוגמה להצלחה ומתינות. לוי היה האיש שחיבר בין חילוניים למסורתיים, דתיים ולחרדים. הוא טיפח משפחה של שנים עשר ילדים מוצלחים שמהם צמח דור המשך של ראשי ציבור ורשויות מוניציפליות ואפילו "נסיכה" בדמות ח"כית. שערויות אישיות ומשפחתיות היו ממנו והלאה ועל נוות ביתו איש לא ידע ממדורי הרכילות. הוא תמיד נודע בעממיותו ובחדוות החיים וההומור שלו. אם האיש הזה יבחר יביט בו העולם בהערכת יתר ואת הפירות תקצור המדינה שח"כיה יבחרו בו. שני נשיאים יוצאי עדות המזרח כבר נבחרו. אחד היה ספרדי "כמו שהאשכנזים רוצים לראות ספרדי" והשני הי ירחם. דוד לוי הוא באמת עלייתה של "ישראל השנייה" לליגה הראשונה וללא "העדפה מתקנת". אם מישהו יעז לומר שדוד לוי הוא מועמד עדתי הרי שפר' שכטמן הוא המועמד האשכנזי הקלאסי. יעמוד לוי.
והפעם - סוד העיבור, מורשת, חצופה, מלהיב וראש-חץ
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
