המחשבה שבית המשפט העליון יכול לפתור סוגיית עומק הקשורה בזהות החברה - כלומר, להוציא עבורנו את הערמונים מן האש בסוגיית גיוס החרדים - דומה למחשבה שאפשר לפתור את הסכסוך המדיני בהסכמים משפטיים. בשניהם אנחנו קוצרים רוח. וזאת משום שאנחנו קצרים ברוחנו ואיננו רוצים להמתין לתהליכים ארוכי טווח.
חלק ניכר מהמהומה ברחוב החרדי קשור למאבקי הנהגה. לעתים אני מאזין לרדיו קול חי ומזדעזע ממרואיינים מסוימים. הטרמינולוגיה הנקוטה בפיהם לקוחה מאגדות החורבן וממגילת איכה. אין הדרגה.
בכל זאת, ההתעקשות של יש עתיד על סנקציות פליליות והמחשבה שאפשר לכפות על חברה שלמה לשנות בן לילה את אורחה ורבעה - הרת אסון. היא מסיגה לאחור הישגים רציניים, ובעיקר עוצרת תהליכי עומק, חשובים לאין ערוך מהישגים קואליציוניים מדומים.
מחקרי עומק הנפרשים לאורך שנים מעידים שהחברה החרדית עוברת תהליך יסודי של ישראליזציה. מבחינה גאוגרפית - החרדים אינם מרוכזים יותר בשני מוקדים (בני ברק וירושלים); הם מפוזרים בכל הארץ. לכן השליטה הפוליטית עליהם רופפת. זה גם אומר שמעטפת הבועה שבתוכה הסתגרו הפכה דקיקה. החברה הכללית נמצאת מעבר לרחוב, והחרדים חשופים אליה. יתרה מזו, הם קשובים לחברה הכללית ומעורים מאוד בסוגיות שעל סדר היום. צריך להיכנס לאתרי החדשות החרדיים ולאלפי הפורומים ולהתרשם מהדמוקרטיזציה של השיח, מהתסיסה ומהוויכוחים העזים בחסות האנונימיות של המרשתת.
זאת חברה שעוברת אקדמיזציה איטית אבל בטוחה. אלפי תארים אקדמיים נרכשים בה בכל שנה. בעצמי לימדתי במכללות חרדיות ספרות עברית, תקשורת ואמנות. יותר ויותר חרדים יוצאים לשוק העבודה; יש גרף ברור של עלייה עקבית.
הישראליזציה של החרדים גם מביאה להזדהות דה-פקטו עם המדינה. "כבוד ישראל" אינו מיוחד לנושאים דתיים, אלא אף למעמד ישראל בעולם. בניגוד לעמדה המדינית החלבית של הפוליטיקאים החרדים, הרחוב החרדי שונה מאוד, מעורב בוויכוח ותומך בעמדת הרוב השמרני (זאת אחת הסיבות להתקפות נגדו מצד השמאל וכפועל יוצא מכך - ההדהוד בתקשורת).
בעשור האחרון התגייסו אלפי חרדים לצבא במסגרות שונות, ולא משנה מה הייתה הסיבה לגיוס. עד לפני כשנה, בחלקים ניכרים בחברה החרדית הגיוס לא נתפס יותר כארץ גזירה, בעיקר לאור המסגרות המתחשבות שהצבא בנה עבורם.
התהליכים האלה ועוד נעצרו או התעכבו מאז כינון הממשלה הנוכחית. ההסתה שלוחת הרסן כלפי החברה החרדית ללא יוצא מן הכלל, הוצאתה מחוץ לכלל (ומחוץ לממשלה), הפגיעה ב
עולם התורה והשמחה לאיד בקרב מיעוט נבער בתוכנו - גרמו לזיהוי אסוני של הגיוס לצבא עם חיסול עולם התורה, מה שלא עלה מעולם על דעת איש.
אנשי יש עתיד נהגו כמו פיל בחנות חרסינה, בעוד הבית היהודי והליכוד עומדים מנגד ומאפשרים לאסון להתרחש. מה חשבנו, שפתאום ירוצו החרדים להתגייס? הרי עכשיו באים אליהם הקיצוניים, אלה שאירגנו את ההפגנות, בטענת "אמרנו לכם לא לשתף פעולה עם החברה הכללית, לא להתערות, לא להשתלב. ראו כיצד יורקים בפניכם". בפועל, האמירות קשות הרבה יותר.
ועדיין לא דיברנו על השאלה החשובה מכל, שסוגיות הגיוס והשוויון בנטל הציפו, אך רובנו מתעלמים ממנה ובורחים לעניינים משפטיים ופוליטיים: האם ישראל כמדינה יהודית זקוקה ללומדי תורה? הכוונה לחלק בחברה שיקדיש את כל חייו רק ללימוד תורה, לא לדף יומי, או לשעה פה שעה שם, אלא לעיסוק בלתי פוסק בליבת הזהות שלנו כעם זה אלפי שנים. ולא, זה ממש לא מקביל ללימודי פיזיקה או פילוסופיה. מה לעשות, אנחנו עם שונה.
אחרי אלפיים שנים יש לישראל זכות לתמוך בבניית עולם התורה. רובנו הגדול, כיהודים, מבין את הערך החשוב של קבוצה בתוכנו העוסקת בשימור ובפיתוח החלק הזה בזהותנו. הדיון בסוגיית הגיוס צריך להתחיל מכאן. האם נתעשת?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
