כאשר אדם עורך צוואתה לרוב הוא מבקש לקבוע הוראות כיצד יתחלק עזבונו לאחר מותו. לבנו יצווה כך, לאחיו אחרת ולנכדיו - הנותר. זוהי אם כן הצוואה המנחילה שמעניקה לחיים זכויות בעלות ברכוש הנפטר.
נקודת המוצא היא שאדם יצווה להעניק את אשר לו לקרוביו. זהו אינסטינקט אנושי בסיסי - אינסטינקט, כמאמר השופט
מישאל חשין, "שראשיתו בצורך הדוחק להורוּת, המשכו בשמירת הורים על ילדיהם בעודם חסרי הגנה (והוא האינסטינקט שבחיה), המשך-המשכו בדאגת הורים לילדיהם משבגרו, וסופו ברצונם של הורים להיטיב עם ילדיהם לאחר-מות..."
זוהי אומנם הנחת יסוד, אך לעתים מורכבויות החיים מכתיבות תוצאות אחרות. כדברי השופט
ניל הנדל באחד מפסקי דינו שעסקו בצוואות, "אין המשפט יכול, ואף איננו מתיימר, לתת מענה מקיף לשאלות שמעוררים מצבים קשים בחיי משפחה". פְּעמִים דווקא בקרוב ללבך ובשאר בשרך מצוי מקור לצער שעמוק ומר מכל רעה שבה זיכו אותך השנואים באויביך.
במצב מעין זה עורך הצוואה מוצא בה הזדמנות לבוא חשבון עם מי שלשיטתו הרע לו ולשלול ממנו, באמירה מפורשת, כל זכות בעזבונו. זוהי הצוואה המדירה, היינו צוואה שוללת ולא מעניקה. בפסיקה דוגמאות להוראות צוואה שוללות:
"אני מדגישה כי שום דבר מחלקי לא יושאר לבעלי משה לישיצקי או לבני המאומץ זיו-אברהם לישיצקי. אני מצהירה כי זו בקשתי ואני חותמת עליה בהכרה מליאה וצלולה."
"אשתי התעללה בי במשך 40 שנה, ואני נשוי על הנייר בלבד. גם ילדי התעללו בי ושכחו ממני ולעגו לי. אשתי וילדי אינם ראויים להיות יורשי לשום דבר".
"אינני משאיר דבר לאחי משה שפיר ולגיסי ארוין קליבנסקי בגלל התנהגותם ביחס אלי."
אלה הם דברי כעס, צער ובעיקר כאב של מצווים שביקשו להדיר את קרוביהם ויורשיהם על-פי דין מירושתם. האם נכון היה לכבד את רצונותיהם? האינטואיציה הבסיסית אומרת שיש לכבד את רצון המצווה, יהא זה אשר יהא. זהו הבסיס לדיני הירושה כולם - כיבוד רצון המת כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו. והרי הרצון שלא לתת אינו פחות בעוצמתו מהרצון להעניק. כדבריו המדויקים של השופט חשין, "הרצון שלא לתת חזק הוא לא פחות מן הרצון לתת, ולעתים חזק הוא ממנו שבעה מונים." לפיכך היינו סבורים כי יכובד כך גם הרצון לשלול.
אלא שבישראל כיבוד רצון זה - לשלול זכות בירושה - אינו מובן מאליו, וכך גם בבריטניה ובארה"ב. פסקי הדין הישראלים שנדרשו לסוגיה אימצו באורח לא מבוטל את השקפותיהם של בתי המשפט האמריקניים והבריטיים, שנהגו באופן מסורתי לשלול מצוואות מדירות תוקף משפטי. בעוד השיטה הבריטית נהגה לפסול צוואות מעין אלה במתכונת "רכה" יחסית, כשהיא מכירה בחלקן, הגישה האמריקנית הייתה (בעבר) נוקשה יותר ואחזה בעמדה שצוואה שאינה מעניקה זכויות אלא רק שוללת - לאו צוואה היא.
בתוך כך יצא שמשבוטלה צוואה שוללת היה בית המשפט מורה על חלוקת העיזבון על-פי הקבוע בדין, וכך עזבון הנפטר היה מתחלק בין יורשיו - קרי, מועבר בדיוק לאותם אנשים שהמצווה ביקש בכל מאודו שלא יניחו ידיהם על עזבונו! השופט חשין השתומם לנוכח אבסורד וחוסר צדק אלה בפסק דין משנת 1999, והציע לבטל את ההלכה שבה נהגו בתי המשפט הישראלים עד אז. אף שהמשנה לנשיא
שלמה לוין הסכים עקרונית לדברים, בגדרי אותו פסק דין לא נקבעה הלכה חדשה, וגם לא לאחריו. עד לעצם יום זה לא ברור מהו תוקפה של צוואה מדירה.
לכן בעת עריכת צוואה תוך כוונה לשלול זכות מיורש על-פי הדין כדאי לנקוט זהירות יתרה בניסוחה ולערוך אותה בדרך שתסייע לבית המשפט לתת לה תוקף ולהורות על קיומה.
