התפילה "אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו אל תעזבנו" היא מן התפילות הנואשות והחזקות שבסידור התפילה. לעתים מזומנות אנו קוראים במדור הפלילי חדשות מצמררות על קשישים שהוכו ונשדדו ולרוב כל מה שיכלו השודדים להניח עליו את ידיהם היו כספי הקצבה של הקשיש. לעיתים השוד מסתיים בתוצאות חמורות יותר.
כשאנו קוראים על מקרים אלו הזעם הינו רב, שכן הקורבנות הם קשישים חסרי ישע, התלויים ממש למחייתם בכספים אלו והעבריינים בחרו בהם למטרה בידיעה כי אינם יכולים להתנגד.
הקשיש שהינו חסר ישע לחלוטין הינו הקשיש הסיעודי, דהיינו, מי שכבר אינו יכול לבצע את פעולות היום יום, לאכול, להתלבש, להתנועע וכיו"ב. קשישים אלו נזקקים למטפל סיעודי או לאשפוז במוסד סיעודי. כידוע, שירותי סיעוד אינם חלק מסל הבריאות, וחלקם של קשישים אלו יקבלו סיוע מוגבל על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי וחלקם ייזקקו למוסד סיעודי. כך או כך, הצרכים הסיעודיים יקרים ביותר ולחלק גדול מהקשישים הנמצאים במצב סיעודי אין את האמצעים לשלמם.
קשישה אחת הייתה "ברת מזל". היה לה ביטוח סיעודי באחת מקופות החולים אליה הצטרפה בעקבות מבצע שיווקי של הקופה. לקשישה זו כמו כמעט לכולם בגילה, בת 77, היו אי אלו בעיות בריאותיות. היא סבלה לעיתים מכאבי פרקים, פה ושם כאבי גב ואפילו מאירוע של דיכאון חולף שאירע לה לפני כחמש עשרה שנה. כל אלו לא הכריעו אותה והיא תפקדה באופן עצמאי למופת עד אשר הפכה לחולה סיעודית עקב מחלת האלצהיימר שדבר אין לה עם הבעיות הבריאותיות שצויינו.
חברת הביטוח אליה הופנתה [על-ידי קופת החולים] תביעת הקשישה לתגמולי ביטוח סיעודי במוסד דחתה את הפניה וטענה כי לקשישה אין כיסוי ביטוחי עקב עברה הרפואי [בעיות פרקים ודיכאון שחלף זה מכבר] על אף שמצבה הרפואי לא היה קשור בשום צורה להידרדרות במצבה הבריאותי שנבע, כאמור, ממחלת האלצהיימר. במצב זה נחלצו ילדיה של הקשישה לעזרה והם מימנו, למרות קושי כספי ניכר, את שהותה במוסד הסיעודי. במקביל הוגשה תביעה כספית לבית המשפט לקבלת תגמולי הביטוח. לאחר כשנתיים הושגה פשרה "מכובדת" והקשישה קיבלה בהסדר 80% משווי תביעתה.
כדי להבין את התנהגותה של חברת הביטוח יש לזכור מספר כללים הברורים מאד למבטחת. ראשית - לא כל קשיש שתביעתו לתגמולי ביטוח סיעודי נדחית מגיש תביעה לבית המשפט. רבים מהם לא עושים זאת ואין מי שיעשה זאת עבורם.
שנית - גם אם יגיש הקשיש תביעה, אשר ברור שהיא מוצדקת לחלוטין, עדיין יידרשו שנתיים שלוש לברר תביעה זו ויתכן מאד שהקשיש ימות בטרם תתברר התביעה. לחברות הביטוח ישנן לוחות תמותה מעודכנים ורבים מהקשישים המגיעים למצב סיעודי אינם "זוכים" לחיות שלוש שנים במצב זה.
יש לזכור כי גבול הסיכון הכספי המ'סימלי למבטחת ידוע מראש במקרה של הקשישה הנ"ל, שהייתה בת 77, גבול התשלום המקסימלי בו עלולה הייתה המבטחת להיות מחוייבת היה כ-80,000 ש"ח בלבד. גם אם הייתה המבטחת מפסידה לאורך כל החזית עדיין לא הייתה נאלצת לשלם הרבה יותר מכך.
שלישית - מצוקתם הכלכלית של הקשיים הסיעודיים ובני משפחותיהם חמורה דיה שהם יסכימו לבסוף לפשרה דחוקה עם חברת הביטוח. הצורך לממן את השהות במוסד בסיעודי הוא מיידי ואילו מאבקים משפטיים, גם המוצלחים ביותר, אורכים זמן רב.
לא למותר לציין כי תביעות נגד מבטחים של חולים סיעודיים [וכך גם של מבוטחים שאיבדו את כושר העבודה שלהם] אין להן כל עדיפות במערכת בתי המשפט והן מחכות בתור הרגיל, מחוייבות באגרה רגילה ואף מתנהלות על-פי סדרי דין רגילים [ובעניין זה נדרשת, מיידית, רפורמה מרחיקת לכת]. המבטחים ובאי כוחם מכירים היטב מציאות זו ואינם מהססים לנצל את כל היתרונות שהמערכת מספקת להם. כל מי שיודע עד כמה ניתן לגרור הליך משפטי באמצעים שונים כגון משלוח שאלונים ארוכים, הליכי גילוי ועיון במסמכים, טענות מקדמיות ועוד, יודע כי ניתן לנהל בנקל מלחמת התשה שתאלץ את הקשיש, החולה הסיעודי לפשרות מרחיקות לכת.
אני מציע לא לשגות באשליות. המאבקים הללו נגד הקשישים מתנהלים גם כאשר אלו המנהלים אותם יודעים היטב כי תביעת הקשיש מבוססת לחלוטין. כיום הוגבלה בחוק יכולתם של מבטחים לטעון לאי תחולת הביטוח מחמת עברו הרפואי של המבוטח, אך אין לי ספק שיימצאו "טיעונים" אחרים כגון שאין הקשיש סיעודי במידה הנדרשת לזכאות בחוק וטיעונים דומים.
בשלב זה לא נותר אלא לחזור ולשאול את אותה השאלה המטרידה: מדוע אנו מגנים בכל פה עבריין שהצליח לשדוד גמלה חודשית של קשישה אחת, שאינה במצב סיעודי, ואילו אלו המצליחים לעשות זאת בחסות מלאה של הליכי המשפט אינם זוכים לכל גינוי? האם באמת מדובר במקרים שונים בתכלית מהבחינה המוסרית, רק משום שבמקרה אחד בוצעה תקיפה פיסית האסורה בחוק ובמקרה השני היה ניצול קר רוח של כללי המשחק כדי להגיע לאותה התוצאה? הרבה הסברים שמעתי ולמדתי שהיו אמורים למנוע ממני להציג את השאלה הזו, ואף על פי כן היא שבה ועולה ומסרבת להיעלם כמו הקשישים הזקוקים לסיעוד, שרבים אולי היו מעדיפים לא לחשוב עליהם, עקב הפחד המבוסס שיום יבוא ואנו נהיה במצבם.
