"שושואים"

אחת הקבוצות הנבחרות של "חכמי ציון" הם ה"שושואים" בדימוס. אלה שהוסר מעליהם הוד "קדושת" החיסיון והידיעה ללא גבולות. מדי זמן קם מי מהם ומלמד את הציבור דרך ארץ מהי. חולשתם הגדולה שאינם יודעים סייג לתחושת ה"אתה בחרתנו" האופפת אותם, והמושג "הצנע לכת", לגביהם הוא משפט ישן ממשנת ארתור בירם בביה"ס הראלי בחיפה.

חבל. את הרושם הטוב שהם עושים בשנות שרות רבות, הם מקלקלים בכמה הבלי פה בלתי שקולים לאחר שפרשו. חלק מהבלי הפה הם תולדה של כאבי בטן "היסטוריים" וחשבונות אישיים ישנים, וחלקם פועל יוצא מהעובדה שגם הם רק בני-אדם ורצונם להשפיע מטשטש אצלם את צלילות הדעת. גם מי שלא עשה את "ימי הזוהר" האמיתיים או המדומים שלו בשירות המדינה קרדום לחפור בו, אינו מצליח בדרך כלל להתגבר על הדחף להכפיל ולשלש את כופלי מניית הזהב החברתית שלו לאחר שפרש. כאשר דחף זה מצטרף לאגו מגודל, התוצאה לא אחת היא פארסה אמיתית.

באחד האמשים (לפי נוסח קישון), למען האמת ב-13.2.14, קראתי את דבריו של אפרים הלוי, אחד המובהקים שבין השושואים הנ"ל. דבריו עוסקים לכאורה בעקרונות המלחמה - בחירת הקרב, זירת הקרב, עיתוי הלחימה ועוד - אבל בפועל, כדרכו, עוסקים בהטפת מוסר לראש ממשלת ישראל ולעם ישראל. ומהם עיקרי מסרים אלה? הנה:

א. נכון, שבכל קרב יתכנו הצלחה או כשלון, אבל עקרונות המלחמה של הלוי אומרים שיש לנהל רק קרבות מוצלחים. איך בוחרים אותם? זו הבעיה של הציבור והנהגתו. הוא את עצתו מעמיד לרשותנו. "שפו".

ב. הלוי מודיע לעם ישראל שהקרב שניהלה ישראל נגד המגמה האמריקנית לחלות פניו של משטר האימים האירני - תבוסתנות אמריקנית נוסח צ'מברליין (ר. ל.) - היה שגוי מפני שלא הובטח בו ניצחון מראש. כבר אז ידע הלוי, כך עולה מדבריו, לגלות סימנים ראשונים לשינוי מגמה בקונגרס, ומכאן צריך היה להסיק שזהו קרב אבוד ולסגת ממנו. ומהו הקרב הנכון לעצירת אירן? כדרכו של הלוי, זאת הוא משאיר לנו. הוא אחראי לעצות סרק בדיעבד, וזאת הוא עושה כאן שוב.

ג. הוא מאשר לנו בהמשך דבריו שישראל הבינה לעת הזו שהקרב ההוא לא צלח, ואירן השיגה הישגים הסברתיים בוושינגטון - לא בזכות התנהלות כושלת של ממשל אובמה (שאותו אין מבקרים) אלא בגלל המאבק הישראלי בתוכנית הגרעין שלה. נו, באמת? אנחנו עד כדי כך טיפשים?! הלוי "שוכח" גם הפעם שהדינמיקה המזרח תיכונית היא מן התכונות הבולטות שלו, ומה שנדמה כמראית עין נכונה לפני חודש או חודשיים, בברור כבר אינו נכון היום. היום גם הקונגרס וגם הממשל מבינים שהאירנים עבדו עליהם בעיניים ומחפשים דרך לרדת מהעץ עליו טיפסו, כשהלוי, שבוי בקונספט הישן, עדיין אינו מזהה את השינוי.

ד. ואז מגיע הלוי לפרשת הביקורת על קרי בעניין מסמך המסגרת, אופן ניהול המגעים מול ישראל והרשות בשיתוף עם אירופה, ובניסיון לכופף ידיים במקום להביא לפשרות - המשחק הישן של האמריקנים, שאסור לישראל לשחקו. ארה"ב לוחצת במקום הנוח לה ביותר והלוי הוא בין המעודדים קו זה. ממשל אובמה מתנהל כיהודה איש קריות פוליטי מול רוב ידיו במזרח התיכון ולא רק בו.

אף על-פי כן, סבור הלוי שאסור לישראל לומר לקרי, הי, דחילק, מספיק עם סיסמאות. אילו שינויים אמיתיים אתה מביא לשולחן המו"מ כמתווך מהימן? התכלית הופכת למשנית והעמדת הפנים לעיקר.

אלא שלישראל אינטרס אמיתי לקדם מו"מ לסיום הסכסוך, לא בכל מחיר, כמובן, אבל קרי כבר אינו משחק במגרש הזה. שארה"ב אינה טלית שכולה תכלת ומעולם לא הייתה ואסור להניח לה להוביל את ישראל לדרך ללא מוצא. אפשר אולי לדון בסגנון הדברים, אבל בוודאי לא בצורך לאומרם קבל עולם. זו התחנחנות מיותרת ועלובה.

ה. וכאן מגיע הלוי לעוד "תגלית" - החתרנות האמריקנית בישראל. ניתן לחשוב שמציאות זו נולדה אצל נתניהו, בעקבות המתקפות כביכול על קרי - לא דובים ולא יער. ארה"ב עושה דברים אלה בישראל כבר עשרות שנים, וישראל באיוולתה לא הכניסה עד כה מספר אמריקנים לכלא על מעשים אלה, ולכן בין היתר היא מהלכת על ברכיה בנושא פולארד, ובנושאי ההתערבות בענייניה הפנימיים של מדינות המערב, וארה"ב בראשן. בניגוד לנימה של שביעות רצון עצמית על החשיפה המלומדת שעולה מדברי הלוי, הייתי מצפה ממנו לנקוט עמדה שאינה נגזרת אך ורק מהשאלה כיצד יקבלו מחר את פניו בוושינגטון, אלא מה טוב ונכון לישראל במחלוקות אמת שלה עם וושינגטון - אי-עשייה אינה אופציה ראלית, היא כניעה מראש ללא קרב.

ו. והשגיאה האחרונה של הלוי במאמר זה, היא גם השגיאה הגדולה ביותר. הלוי נעשה בשנים האחרונות אמן דיבורי הסרק - דיבורים במקום מעשים כמעט בכל נושא, והדיבורים כמעט תמיד באים לסייע, לעודד, לשבח ולהעצים אחרים. הדיבורים מכונים תדיר "מהלכים דיפלומטיים", או "דרכים מדיניות", כששני המושגים באים במקום חוסר מעש. וכאשר הוא אומר כבר בקושי רב מילת שבח לראש הממשלה על שהוריד את פרופיל הדיבורים נגד אירן בשבועות האחרים, הוא כמובן אינו מוסיף לכך מידע חיובי, כגון: ראש הממשלה עושה זאת מפני שיש התקדמות יפה בטיפול באיום האירני בדרכים המדיניות ובשיתוף פעולה עם ארה"ב. במקום זאת הוא מסביר לנו עוד אחד מעקרונות המלחמה המוזרים בהם הוא דוגל: אירן פועלת ומדברת ומשיגה כך בריש גלי הישגים משמעותיים בזה אחר זה. לכן, מכיון שישראל אינה פועלת מעשית כמוה, מוטב לה גם שלא תדבר! איך אמורה התנהלות כזו לסייע לישראל? - ובכן הלוי לשיטתו אמר "מה לא" - כל השאר הוא בעיה שלנו...

ודברי מאלוהים חיים של הלוי מסתיימים במשפט הבנאלי: "ככל שנטיב לבחור את הקרבות שלנו, ככל שנשקיע יותר בעשייה מדינית רצינית וחכמה, כך יגדלו הסיכויים שננצח במהות". האמנם? ומה אתה עושה כאשר קרבות נכפים עליך כבמקרה אירן? דוחה אותם לשעת כושר? והיכן הוכיחה ישראל בעבר שיכולותיה המדיניות גדולות מיכולותיה הצבאיות והאחרות? ומהי עשייה מדינית רצינית וחכמה?

להלוי פתרונים. לא ראינו הברקות מדיניות רציניות וחכמות יוצאות דופן בימים שהיה בראש פירמידת מקבלי ההחלטות, וגם כיום הוא יותר סותם ממפרש, יותר מכסה ממגלה.

הלוי כמו רוב השושואים בדימוס, מביימים היטב תוכניות מסוג "הכל דיבורים". בתוכניות כאלה הכשלון מתבטא בעיקר בצרימה באוזניים לפרק זמן קצר, אבל לפחות שומעים אותם.