בגלל קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים

היהדות החרדית הייתה ונותרה סמל דוגמה מובהקת ליהדות גלותית שנרתעת מכל רעיון או עניין שיש בו כדי לנסות ולעצב את גורלה או לפחות להשפיע עליו. כך נהגו מאות בשנים מחוץ לארץ-ישראל וכך הם נוהגים גם כיום בארץ ישראל, במדינתם שלהם. הפחד מפני לקיחת אחריות הוא כה גדול, עד שהם מוכנים לסכן כל דבר והכל ובלבד שלא יואשמו ביוזמה או בנטילת אחריות.

וכך הם חוזרים ונקלעים למצב בו הם קרועים בין בריחה מאחריות לבין בושה מפרזיטיות מוצהרת כעניין של עיקרון, ונמצאה להם דרך להתחמקות ומסתור בדמותם של בתי המדרש והישיבות. שם מסתופפים לומדים עם שאינם לומדים, עילויים עם הדיוטות, וכולם זוכים ל"הגנה" מטעם הרשות הרוחנית הסמכותית, משל ערך תרומתם ועיסוקם כביכול בלימוד התורה או הגמרא של כולם, הוא חזות הכל ותכלית הבריאה.

אינני מתיימר לדעת לאן כיוון הקב"ה באמת ולאן הוא מכוון כיום, ודומני שגם בין אלפי הלומדים והרבנים אין מי שיודע לומר זאת בוודאות. עצם העובדה שיש בעם ישראל כל כך הרבה פרשנויות וכל כך הרבה חצרות אדמו"רים וכל כך הרבה מחלוקות פנימיות וכל כך הרבה פיצולים אחרים, אומרת הכל על הכול.

מאז תחילת פעולתה של הציונות המדינית, נטוש ויכוח יסודי בין הגורסים שיש לעשות מעשה, יש לקום, להתנער ולפעול להחזרת עם ישראל לארץ ישראל ובה לבנות לשקם ולהמשיך את מפעל התרבות המפואר שלו בן 3500 שנים. ויש המחכים למשיח... ; דהיינו: בורחים מאחריות. שהרי אם איננו יודעים באמת למה כיוון ריבון העולמים ולמה הוא מכוון כיום, אין פרוש הדבר בהכרח שב ואל תעשה, שמא זה בדיוק מה שאין הקב"ה חפץ בו. קיום המצוות שבין אדם לאדם ובין אדם למקום, גם הוא אינו בהכרח ותמיד תכלית הכול.

שהרי נאמר כבר שכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכאשר קמים עליך אויבים לכלותך, כיצד תיטיב לקיים את נפשות ישראל אם בדרך ההתגוננות?! הקם להרגך - השכם להרגו...; זהו מוטו שקבעה היהדות, ואין צודק ממנו כאשר מדובר בקדושת החיים.

אין עם שמבין זאת טוב מהיהודים, ואין עם שמבין מה פרוש לא לעשות זאת אחרי שואת אירופה האחרונה ומלחמות ישראל בעת החדשה בארץ-ישראל.

לימוד התורה הוא בהחלט ערך עליון ביהדות, אבל אינו הערך היחיד. בוויכוח המתנהל כיום ברחובותינו בשאלה: תורה, שירות צבאי, שירות לאומי, פרנסה (אם אין קמח - אין תורה), השאלה האמיתית אינה של מה ייצא ומה ישאר, אלא מה אנו מקצים לכל צורך חיוני. וברור לכל מי שאינו טיפש או שקרן, שככל שהנטל יחולק בין יותר אנשים, יקל על הציבור לא רק להחליט על ה"מה", אלא גם על ה"כמה". אחד מ-מ"ח קניני התורה, כך לימדונו חכמינו, הוא "נושא בעול עם חברו". והחזון איש אומר ש"תורה אינה חכמה, תורה היא נשמה", היא אינה בנויה על כשרון אלא על "מידות טובות ויראת שמים", ואילו מידות טובות יש בהתחמקות מאחריות והעמדת פנים?

גם כאשר בא עם ישראל לארץ ישראל, לנחול את הארץ, עמדו מולו מתנגדים רבים ויריבים קשים, וכבר בימי השופטים נקבע כי בימי פקודה יעזב חתן את חופתו ואיש את ביתו ומשפחתו ויתיצבו לשרות הצבאי להגנת הקהילה כולה. יש מי שפטור מיציאה למלחמה (דברים; כ'- א'-ט'), אבל בין כל אלה שפטורים לא תמצא את לומדי התורה, דווקא.

אף-על-פי-כן, ולנוכח ההיסטוריה היהודית של אלפיים שנות גלות ומשום שבמלחמה מודרנית ובגיוס מודרני לא מדובר באירועים קצרי מועד שלאחריהם חוזר כל אחד לעיסוקיו ולמשפחתו, הובן והוסכם עם הקמת המדינה על דרך שבה ינתן גם לרציפות לימוד התורה המשקל הראוי. אבל לא הוסכם אז, ואין סיכוי שיוסכם בעתיד להפוך הסדר מידתי זה להסדר השתמטות מכללא משרות צבאי או לאומי, ומהשתתפות אקטיבית בחיי הכלכלה של המדינה.

יש להבדיל הבדלה מוחלטת בין קיום חוק המדינה לבין התגייסות בתנאים שאינם מתירים לאדם לקיים את עיקרי אמונתו, שעה שאין הוא מצוי בעיבורו של מצב שחלה עליו מצוות פיקוח נפש. אי-קיום החוק הוא בלתי-נסבל, בעוד דרישה סבירה לתנאים שאינם מעבירים אדם על אמונתו, היא זכות מובנת ומוצדקת; והאחד אינו מוציא את האחר.

המציאות העכשווית אינה זהה בפרטים רבים ומהותיים מזו של הימים ההם. אבל היא אינה שונה במהותה המוסרית מאותם עיקרים שקבעה היהדות כבר אז - האחריות ההדדית לעולם עומדת, וכשאינה עומדת, נופל העם. דרכו של עולם היא הדרך שקבע לו בוראו, ואין צורך בפרשנות של משיחי-שקר שיסבירו בדרך עקלתון פתלתלה את המובן מאליו.

הציבור החרדי טעה בשיקול הדעת במשך שנים רבות, והאמין שיוכל "בגניבה" ובניצול פוליטי שלילי של כוחו האלקטורלי, לרמות את כל הציבור בישראל כל הזמן. והציבור החילוני בישראל, הניח לו מטעמים אגואיסטיים לגמרי, להמשיך בכך, מבלי שאיתגר אותו כאשר הפרת הסטטוס קוו עליו הוסכם עם הקמת המדינה הופר ברגל גסה.

יש גבול לכל תעלול והגבול הזה מתממש עתה, משום שכל תהליך בלתי-רציונלי, שאינו תואם לצרכי המציאות, יוצא בסופו של דבר משליטה, וכך קרה גם בנושא הגיוס, ומה שקרוי בטעות "השתתפות בנטל". "השתתפות בנטל" הוא ביטוי לא מוצלח בכדי לומר, שאזרחות היא לא רק זכויות, היא גם חובות - לא ייתכן אחרת. מי שאינו רוצה להשתתף בקיום החובות אינו יכול להיות אזרח, ומעבר לגבול מסוים של חריגה, גם אינו יכול להיות תושב.

אותה טעות עושה גם הציבור הערבי בישראל. אם הוא סבור ש"הטיפול" הניתן כיום לציבור החרדי יפסח עליו, הוא טועה. מטבע הדברים מצפה מדינת היהודים, מיהודים, ליתר-אחריות לאומית, יתר סולידריות לאומית ויתר הבנה והתחשבות במציאות הגיאופוליטית הקיימת. אבל הרמה המחייבת כל אזרח כלפי המדינה על-פי חוקיה היא רמת מינימום, וקיום החוק אינו נתון למו"מ.

יש בקרב הציבור החרדי מי שמאיימים בירידה מהארץ - שירדו. ברור שאיננו מעוניינים בכך, אבל גם איננו יכולים להרשות סחיטה משום כיוון ועל-ידי אף אחד.

עם זאת, ודווקא משום שיש שוטים שמתפתים לאיים באיומי סרק כאלה ואחרים, או לפרשן פרשנות משל עצמם באשר לזכותם, מקורה והאפשרות שיאבדו אותה וכך גם באשר לחובותיהם האזרחיות - חייבת המדינה להסדיר בהקדם את מלוא יחסיה עם ציבור האזרחים, כלומר להגדיר בחוק-יסוד: מי זכאי לאזרחות, באילו תנאים הוא יכול לקבלה, מהן ההתחייבויות שהוא נוטל על עצמו בגינה, כיצד הוא יכול לוותר עליה או באילו תנאים הוא עשוי לאבד אותה, מה דינו של מי שאיבד אזרחות או של מי שוויתר עליה, היה ויבקש לחזור ולקבלה. מה דינם של מי שוויתרו על האזרחות דה-פקטו מבלי להצהיר על כך, ומהם הקריטריונים לכך ועוד.

הציבור החרדי מקצין עמדות ומנהל כביכול "קרב בלימה". ההתלהמות המתלווה להתמרמרות של החוגים החרדים, דיספרופורציונית לשינויים שקובעים התיקונים האחרונים בחוק. שינויים אלה הם בין היתר תוצאה של שנים בהם נמנע הציבור החרדי באופן סוחף מהשתתפות בחיי המדינה בהגנה ובכלכלה ולא נמנע כלל מטובות הנאה אותן השיג בכוח תמרונים פוליטיים קוניוקטורליים.

הציבור החרדי "משלם מחיר" על החרמת דיוני הכנסת בנושא החוק החדש, מתוך הנחה שיש לאל ידו לשנות את המדיניות באמצעות לחץ פרוע ברחוב במקום באמצעות שיכנוע והדברות, כאילו חובתו להציג דרישות וחובת שאר הציבור להכנע להן באופן טוטאלי. ההפגנה המיועדת ליום א' הקרוב, 2.3.14, היא חלק מקרב זה, אלא שכל הקרב הוא מקח טעות.

איש אינו מתכוון לשלול מהם את הזכות ללמוד תורה, אבל גם לא מתכוון להניח לאף אחד מהם להמשיך ולהעמיד פנים שהוא לומד כשאינו לומד. איש אינו חפץ לגייס בחורים צעירים שאין לצבא צורך אמיתי בהם, זה רק מכביד על צה"ל. איש אינו מתכוון לשלוח לעבודה מי שתרומתו העיקרית והמובהקת היא בלימוד ובהאצלת יכולותיו וידיעותיו לכלל הציבור, אבל לא כל ישראל גאונים. בגאונים שבין ישראל עמך, צריך לתמוך כל עם ישראל, ולא רק "האפיקורסים" כביכול של צפון ת"א.

במילים אחרות: השינוי הבלתי נמנע והנחוץ לעת הזו בישראל הוא להסיר את המסווים ואת העמדות הפנים, לדבר אחד אל השני בגובה העיניים ולתכליות ברורות: מה שהיה לא יוכל להמשיך, ומה שיהיה יוכל להעשות בהדברות אם תהיה לכך פתיחות, ונכונות הדדית ושותפות. ואם לא תהיה פתיחות ונכונות, ולא תהיה שותפות, ויהיו איומים והפגנות-סרק - או אז לא יהיה מנוס מכפיה כזו או אחרת.