נתניהו והליכוד לאן?

יותר ויותר נאמני ארץ-ישראל בימין מתחילים לזהות אצל נתניהו מגמה מטרידה שלא לומר מסוכנת מודל פר(ס)-שרוניציזם. הביטויים הבולטים להתפתחות זו הם:

א. הפיכת מה שנראה "אתמול" כאיום בעלמא, להבטחה למהלכים "בלתי נמנעים" בעתיד.

ב. חזרה לשיח דו-משמעי ורב-משמעי חסר אמינות.

ג. התמקדות במפלגה כמקור הכוח הפוליטי תוך הודאה פומבית בכך, כאשר המטרה המוצהרת אינה חיזוק המפלגה כמכשיר פוליטי מרכזי, אלא שימוש במפלגה כמכשיר לקידום מדיניות שעומדת בניגוד למצעה.

הרושם המתקבל מהתנהלות רה"מ מאז ערב הבחירות האחרונות, הוא שרה"מ אינו מתכוון לעבוד עם הליכוד בהרמוניה כראש המפלגה אלא להחזירו למסלול נוח יותר לתמרונים פוליטיים אותם שוקל ראש הממשלה ומהם סולדת מפלגת הליכוד.

ד. טישטוש עמדות יסוד המאפיינות את הימין, לטובת עמדות מבוססות אידיאולוגיה אמורפית, שאינה בתחום מורשת הליכוד והימין

ה. סממנים של הכרעה פנימית אצל ראש הממשלה, שעיקרם: "קבלת דין הקהילה הבינלאומית" (מקביל לקבלת דין התנועה בשמאל), המנעות מהופעות פומביות בציבור בכדי להסתיר כוונות חריגות, ושימוש בדוברים ופרשנים מטעמו לאותה מטרה עצמה. ובמקביל, השתתקות המקורבים, הדגשה גוברת של מוטיב הפשרה-ויתור החד-צדדית ומהלכים-יזומים ללא הסכמים וללא תמורה פלשתינית, כתחליף להסדר.

ו. הסטת תשומת הלב הציבורית לנושאים "חשובים" אחרים.

אלא שברור לכל שהכדור היה ונותר בידי ראש הממשלה ושום תירוצים או ל"פ (לוחמה פסיכולוגית) פוליטית אינם משנים זאת. כל עוד הוא ראש הממשלה - The buck stops here... נהוג לומר באמריקה.

במציאות הישראלית ההזויה, לראש ממשלה מהימין שנשבר, מתקפל או ש"השתכנע" מדבריהם של ידידים ואויבים, חכמי-חלם או אחיתופלים למיניהם, כשהוא מדמיין שהוא "יודע סוף-סוף מה טוב לעם", יש תמיד רשת הצלה פוליטית בדמות כתף שמאלנית לבכות עליה או להישען עליה. השמאל תמיד מוכן להשתמש בסוס טרויאני תורן מהימין במשרד ראש הממשלה, בכדי לקדם את מטרותיו שאיפותיו ואמונותיו. ואלה - מאז הדיחה מפא"י המסתאבת את בן-גוריון - אוטופיות, שגויות והרסניות למדינת היהודים.

מבחינתו של השמאל מצב אידאלי נוצר כשמנהיג הימין מוציא עבורו את הערמונים מהאש. ואם מתברר בדיעבד, כפי שקורה לעיתים מזומנות, שמנהיג הימין נכשל באופן מחפיר, יכול השמאל לסור הצידה בנון שלנטיות ולהניח לימין "לבכות" ולמנהיגו לשאת במלא האחריות להיותו שוטה הכפר ללא תקנה; כך שורד השמאל פוליטית כבר שנות דור, מאז תחילת עוללות אוסלו.

במציאות הישראלית ההזויה, של דמוקרטיה בהנהגת המיעוט, לימין, שהוא רוב בעם, אין כלים רבים ויעילים בכדי לעצור ראש ממשלה מטעמו שסרח. למעשה, יש לו רק כלי אפקטיבי אחד - להדיח מבעוד זמן את ראש הממשלה, חרף הסיכון לאובדן השלטון. במציאות הישראלית זו כיום, חלוקת העוצמה הפוליטית בכנסת, היא בקרוב:

שמאל-כ-18%, מרכז- כ-23%, דתיים - כ-9%, ערבים - כ-9%, וימין - כ-41%. בגושי המרכז והדתיים קוי-החיתוך הבינגושיים תלויים בנושא הדיון ובקוניוקטורה פוליטית אד-הוק. בדרך כלל האיזון המשקלל את אוסף הנושאים העקריים, מייצג רוב פוליטי של כ-55% מול 45% בכנסת לטובת גוש הימין. רוב זה מאפשר הקמת ממשלה בראשות הליכוד-ישראל ביתנו, שהיא יציבה למדי, כפי שראינו בממשלת נתניהו השנייה. בתהליכים פוליטיים רגילים, מאזן זה משתנה מעט לכאן או לכאן מידי מערכת בחירות, כאשר האיזון הבסיסי משתנה. במקרה של משבר, עשויה כף האיזון לנוע מרחק רב יותר על הציר קואליציה-אופוזיציה, וליצור באופן זמני ובלתי יציב שינוי קואליציוני בהרכב מקרי אחר.

הדחת ראש ממשלה כבר הובילה בעבר את הליכוד להפסד השלטון, והטראומה שנותרה מכך מרתיעה באופן טבעי רבים מחשיבה רצינית על אפשרות לחזור על המעשה. חולשה פסיכולוגית-פוליטית זו, מניחה לראש ממשלה שסרח, מרחב תימרון רחב מדי. במצב של אי-ודאות באשר לנאמנות ראש הממשלה לדרכו, של הליכוד עליו לצמצם מרחב זה ככל האפשר, והזמן המתאים לכך הוא בטרם הגיע ראש הממשלה לסיכומים עם ידידים, אויבים ותומכים על-תנאי מבית. בטרם התחייב ללא תקנה למצב בו הוא מוכן לבצע מהלך מרחיק לכת בניגוד לעמדת מפלגתו ושותפיו הטבעיים, למשל, למען האדרת שמו בספר ההיסטוריה...

יש לשים לב...

מפץ נוסח שרון נראה כיום סביר פחות מאשר בימי שרון, גם משום שנתניהו אינו שרון, וגם משום שהליכוד כבר חווה את שרון שמעשהו הביא לישראל ולליכוד שורה של כשלים מדיניים, ביטחוניים ופוליטיים מיותרים. אין בפוליטיקה מקום לשאלה "מה היה קורה אילו?" - זו היפותזה היפותטית וחסרת תכלית. אבל מה שמתקיים גם כיום, ועל כן ראוי לתשומת לב, הוא:

א. הימין גם עתה אינו נראה ערוך למהלך מפתיע של ראש הממשלה, אם הוא מכין הפתעה כזו.

ב. השמאל נותר שפוט שוטה של כל מי שיבטיח לו "נייר" שעליו חתום אבו-מאזן, והוא יוכל לנופף בו נגד ההתישבות שנואת-נפשו באיו"ש, שאותה הוא רואה כסדין אדום המגלה את ערוותו כתנועה ציונית מיישבת שסרחה. הטווח הארוך וההיסטוריה אינם נכללים בשיקולי השמאל.

ג. השמאל לא יבחל במהלך שיבטיח לו שבירת גוש הימין משום שהאחרון דוחק אותו בהתמדה לשוליים הפוליטיים. שבירה כזו תקל עליו להערכתו לחזור למרכז הבמה הפוליטית והציבורית; אבל גם בכך הוא טועה. השמאל יבחר בדרך הרפתקנית גם אם יהיה סיכוי גבוה שמדובר במצג שוא זמני וגם אם המחיר לישראל יהיה קשה והרסני, וכבר היו דברים מעולם. השמאל הוכיח בצורה הברורה ביותר במלחמת לבנון הראשונה ובאוסלו, והוא מוכיח זאת גם כיום בקריאות לחרם וללחצים על ישראל מצד גורמי-חוץ, שהוא והאידיאולוגיה בה הוא מאמין קודמים אצלו לכל.

כאשר חלקים בימין ובמרכז עשויים להיצמד לראש הממשלה משיקולים של אינטרסים אישיים, כלכליים ואחרים והשמאל הוא שפוט של כל מחולל הסכם כניעה מול הפלשתינים, יכולתו של ראש הממשלה לתמרן גדולה תמיד וסכנתה מוחשית.

מרכיב נוסף במכשלה של הימין כאשר הוא בא ל"חשק" את ראש הממשלה או לחזק אותו לדבוק בדרכו הפוליטית, היא העובדה שאין כיום בימין מנהיג חלופי לנתניהו. אילו היה ליברמן מתיצב ככזה לאחר מחוותיו האחרונות לכול העולם למעט עם ישראל, ספק אם היה זוכה לאמון הדרוש, ויעלון עדיין לא הגיע שם. אומנם גם לשמאל אין מנהיג כזה חרף היומרות של בוז'י הרצוג אחרי ההצגה המחפירה בכנסת בעת ביקור ראש ממשלת בריטניה.

אבל גט בין הליכוד לנתניהו יהפוך את האחרון באופן טבעי למנהיג של "חוסר ברירה" לשמאל, והשמאל בצביעותו כי רבה מוכן גם לכך. מחלת הנפש של הרפיון הלאומי אצל השמאל היא כמעט טרמינלית, ושאלת הסרק: מה, תמיד נחיה על החרב? מעידה על כך כאלף עדים.

הימין ללא ספק בדילמה. אם יניח לראש הממשלה להתקדם בתוכנית בעייתית רחוק מדי מחשש למשבר מוקדם מדי, אפשר שהמומנטום שתצבור לא יאפשר עוד לעצרה. ואז, הברירה היחידה והלא טובה תהיה לנהוג בה באותו אופן שבה נהגה ישראל בהסכם אוסלו, לאחר שהסתבר לה שרומתה לאורך כל הדרך - פעם על-ידי מנהיגיה ופעם על-ידי הפרטנר הפלשתיני שלה - להכשילה לאחר שיצאה כבר לדרך. תוצאה של התפתחות כזו היא תמיד נזק לישראל.

חוק משאל-העם עשוי היה לספק מנגנון ריסון טוב למדי אילו היה ניצב על-כנו, והיה מבטיח ההליך אמין ומוסדר היטב. כרגע, לא נראה שאלה הם כבר פני הדברים. גם אם המו"מ עם הפלשתינים לא יתפוצץ באפריל הקרוב וכל הצדדים יחליטו להמשיך בהצגה הגדולה בעיר, העמדות הפלשתיניות, עמדות הליגה הערבית, משחקי היו-יו האמריקנים, הבעיה האירנית הפתוחה, והתחדשות המתיחות הבינגושית - כולם אינם מבטאים תהליכים תומכי הבנה ופשרנות.

המו"מ עצמו מתקדם במציאות בלתי אפשרית שבה הערבים רואים בסיכומי-ביניים בלתי מחייבים - ללא קשר לאופן ולמצב בו הופסק המו"מ בדרך כלל בעטיים - נקודת מוצא לחידושו בעתיד, אם בכלל יתחדש. בכל מה שעושה ישראל בנושא המו"מ, היא יוצאת נפסדת, ועליה להפסיק מגמה זו. ראש הממשלה אינו נראה מספיק חזק כדי לנהל שני מאמצים מדיניים-אסטרטגיים מרכזיים בעת ובעונה אחת:

מול האיום האירני מזה, ומול הפלשתינים מזה. להערכתי, ישראל אינה מספיק חזקה בכדי לנווט את "העולם" באף אחד משני הנושאים המרכזיים הללו בכיוון הרצוי לה. במקרה הטוב היא מספיק חזקה כדי להתנגד לבצע מהלכים רעים לה בעליל, אבל היא בתהליך מתמשך של שחיקה. שחיקה זו יש להפסיק, ולו במחיר יצירה מושכלת של נקודות שבר. נקודות השבר צריכות להבנות סביב מעשיהם של אחרים שאותם מזהה בזמן מנצלת וממנפת ישראל, למשל: תפיסת אנית הנשק האחרונה, או ירי הטילים המסיבי על הדרום במהלך סוף שבוע זה.

בין כל האיומים העקריים שנצבים כיום בפני ישראל, האיום הדמוגרפי הוא הפחות מסוכן בטווח הקצר והבינוני. בכוחה של ישראל להתמודד מולו אם תערך ותפעל נכון. לכן, יש להוריד מסדר היום של הדיון הציבורי איום זה כתמריץ לקבלת החלטות שגויות, במו"מ העכשווי.

מול אירן, יש להמתין לכשלון הבלתי נמנע של המו"מ בין אירן למערב, כאשר עמדת ישראל היא שללא בלימה מלאה של המאמץ האירני להשגת נשק גרעיני, ישראל ממשיכה לראות באירן איום קיומי שיש לו השלכות גם על המו"מ עם הפלשתינים. וכפי שאמר שר הביטחון באילת עם הגעת שייטת חיל הים שתפסה את ספינת הנשק - אנו נדע להגן על עצמנו...

מול הפלשתינים עדיף לישראל לא להמשיך במשחק העמדת הפנים כאילו מתנהל בין הצדדים מו"מ אפקטיבי. קרי צריך להפסיק את מאמצי התיווך משום שהסכם חייב להיות מושג בין הצדדים, בין אם יש הסכם מסגרת אמריקני ובין אם אין הסכם כזה. הצדדים חייבים לחזור למו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, והכל חייבים להבין שאין בלתו.

היה והפלשתינים יחזרו ויפנו לצעדים אקסוגניים - חרמות, המשך מסע הדה-לגיטימציה, פניה למוסדות בינלאומיים וכו', צריכה ישראל להגיב בנחישות ובשיטתיות במהלכים חד-צדדיים משלה, המתחילים במימוש קוי התיחום הקריטיים מבחינתה בכל הסדר אילו היה מושג, כגון: סיפוח מודרג של גושי ההתישבות הגדולים. המשך ההתישבות באזורים חיוניים כגון שטח E1 ובקעת הירדן.

צימצום חופש הפעולה של סוכנות הסעד לפליטים, וסיוע ביישוב הפליטים באיו"ש במקומות שיקבעו לכך ע"י הממשל האזרחי. חיוב הרשות בהוצאות עבור חשמל, מים, ביוב, דלק ועוד המוזרמים לאיו"ש ועזה מישראל, עם אפשרות שכספים המגיעים לרשות ממקורות חוץ ינותבו בראש וראשונה למטרות אלה ולשמירת הסדר הציבורי. הקמת תשתיות כלכליות בפיקוח ותאום עם הממשל האזרחי, ועוד - שינויים מהותיים בשטח כולו, ללא שום ויתור חד-צדדי טריטוריאלי, אסטרטגי או אחר וללא מחוות נוספות משום סוג.

ישראל צריכה ליצור בשטח דינמיקה שמצד אחד אינה מבטלת אפשרות של הסכם (לאו-דווקא בפרמטרים המוצהרים של הפלשתינים, אבל רציונליים מבחינת היישום), אבל מהצד השני אינה מותירה חופש פעולה לשום גורם לגרור רגליים או לנהל פעילות חד-צדדית, שתוצאתה מכוונת להרע את מצבה היחסי של ישראל. בהקשר זה אין להבהל מאיומי אבו מאזן להחזיר את המפתחות...

יתכן שהדרך היחידה הפתוחה כיום לימין עוברת במסלול לא פשוט, הכולל חידוש השותפות ההיסטורית והטבעית עם המפלגות הדתיות.

סביר שיש בכך כדי להוביל לבחירות חדשות שבהן יש לחתור לשינוי המאזן הפוליטי בכנסת, בין היתר על-ידי ריצה משותפת של גוש הימין או רובו ברשימה אחת גדולה כשלצידו רשימה חרדית משותפת.

בכדי לנוע בנתיב זה, חייב הימין לקיים חמישה תנאים אלה:

א. הצגת קווים מנחים לתוכנית הסדר עם הפלשתינים, שתהיה מעוגנת בהחלטות מוסדות הליכוד ותחייב את חברי המפלגה בכנסת ובממשלה. ח"כ, שר, או ראש ממשלה מטעם מפלגה (במקרה זה הליכוד), לא יוכלו לסטות מקווים אלה ולהמשיך להיות חברי הליכוד ולא כל שכן נציגיו. קביעה שבוצעה סטיה כנ"ל, תהיה טעונה החלטת ביה"ד של התנועה.

ב. במקביל, תיקון החוק באופן שיקבע במפורש שראש ממשלה, שר או ח"כ, שאיבדו את אמון מפלגתם, דהיינו: הודחו ממנה משום שסטו ממצעה ומהחלטות ועידתה, יהיו חייבים להתפטר מהתפקיד הממלכתי אליו מונו כשליחי המפלגה.

ג. שינוי מצע ייעשה תחילה במוסדות המפלגה. משאושר במוסדות, יחייב את נציגי המפלגה במוסדות הלאומיים. היה ובית הדין של המפלגה יקבע שמדובר בשינויים עקרוניים ומהותיים, יפעלו נציגי המפלגה להביא שינויים אלה להכרעת העם בבחירות כלליות חדשות, במועד המוקדם ביותר האפשרי.

ד. החייאת מוסדות המפלגה ומעורבותם בחיים הפוליטיים של מפלגת השלטון, ומשמעת סיעתית קפדנית בכנסת ובממשלה.

ה. יצירת מנהיגות סיעתית חלופית ובכלל זה לראשות הממשלה, בכדי להבטיח רציפות הנהגה.

זו אולי תוכנית כבדה וקשה למימוש במציאות הישראלית, אבל בעיני היא טובה יותר מקוניוקטורה פוליטית זמנית וכאוטית, המתימרת לייצג את העם ולקבוע את גורלו לשנים רבות אם לא לדורות, ואיני רואה לה כיום חלופה טובה יותר.

אין זמן לבזבז. מעמדות שינקוט נתניהו מול מהלכים כנ"ל בתנועה - מהלכים שמטרתם לסייג ולהגביל את חופש פעולתם של נבחרים לחבור באופן חופשי לקבוצות אחרות חוץ-מפלגתיות ולבצע מדיניות שלא הוסמכו לבצע - ניתן ללמוד לא מעט על כוונותיו ועמדותיו. לאור העבר הקרוב והרחוק בו פעלו נבחרי ציבור במפורש בניגוד לרצון בוחריהם, אם אנו שואפים להגדיל את אמון הציבור במוסדות הממלכתיים והמפלגתיים ובסה"כ בתהליך הדמוקרטי כולו, חייבים לשפר את הקשר בין הבוחרים לנבחרים ובין הבטחות נבחרים לבוחריהם ומעשיהם בפועל.

הליכוד סבל לא מעט בשנים האחרונות משרלטנות פוליטית, ולכן עליו לבצע מהלכים שיחשקו נבחרים מלחזור על כך. עם זאת, מובן שיש להותיר לנבחרים, במיוחד לראש ממשלה חופש החלטה ופעולה רחבים בכדי שיוכלו למלא את תפקידם. אבל, חופש וגמישות - כן, שרירות-לב והולכה שולל - בשום אופן לא. כלומר, תמרון בתוך מסגרות של העמדות העקרוניות והאידיאולוגיות היסודות - כן, החלפת העקרונות וביצוע מדינות מנוגדת למנדט שניתן ע"י הציבור - בשום אופן לא. מי שרוצה שינוי טוטלי, יעבור למסגרת מתאימה אחרת, או יחזור לציבור ויבקש מנדט חדש.