אין התיישנות על טראומות

יאמר מיד אם מדובר בתלונה כוזבת על הטרדה מינית כנגד איש ציבור יש להעניש את המתלוננת במידת החומרה המתבקשת. אבל אם יש אמת בדבריה מצערת מידת הסלחנות שבה נוקטים כלי התקשורת כלפי סיפור המעשה וההשהיה בתגובה. עצמו כעת עיניים ותדמיינו שיש לכם ילדה- אישה שעובדת בשירות הציבורי. היא מוזמנת לפגישת עבודה ובמקום זאת מזומנת למלון והוא לוחש חורש זימה. בהנחה שהאירוע אכן התרחש האם תחרישו על ההטרדה כשיבקש הבוס לכהן כנשיא?

השאירו את העיניים עצומות. שימו לב יחסי האמון והקרבה שמתפתחים בין בוס למזכירתו דומים במקרים רבים לקשר שבין הורה וילדו. רוב ההורים מגדלים את ילדיהם בתנאים של אהבה וביטחון.

אך כאשר הם מועלים בתפקידם ופוגעים באמון או בשלומם ברור לכולם שאסור לטאטא את העניין. כשהורה חושף את גופו בעירום ומזמן את בתו לפרשיית אהבים אי-אפשר לשאת את המחשבה שימשיך בחייו כאילו דבר לא אירע. האסוציאציה הזו של גילוי עריות נשמעת קיצונית וערלה לאוזני הציבור שספג ושבע פרשיות מין עסיסיות בשבועות האחרונים. אבל הרגישות המוזיקלית חייבת להישמר בכל פעם שמתנגנת בכיכר העיר דינמיקה של ניצול נפשי.

עבירת מין והטרדה נחווית היא בפוטנציאל חוויה של גילוי עריות בין אב לבת . זוהי טראומה מטלטלת של בגידה באמון במקום שמצופה להיות מוגן ובטוח.

גם כשמדובר בשני אנשים בוגרים ומודעים לעצמם המציאות הנפשית והחיצונית מלמדת שמערכת היחסים היא מלכתחילה לא שוויונית. הוא אדם מוערך, בעל הכרה מהסביבה שלרבים יש אינטרסים להתייצב לימינו. להאמין לגרסתה משמעו לדחות מנהיג שהשקיעו בו אנשים רבים משאבים רבים של נאמנות ואהבה. לכן דרך קלה להתעלם מהקונפליקט שהתהווה היא להתעלם מהמידע החדש או להטיל דופי באמינותה.

טענה נלוזה אחרת שהשמיעה סימה קדמון אמש בידיעות אחרונות ב-25.3 וחברת כנסת מירי רגב היא השהיית התלונה במשך חמש עשרה שנה. המציאות מלמדת שרב המתלוננות מגלות תגובה מושהית בהקשר זה. גם בפרשת קצב אף אחת מהנשים המנוצלות לא אזרה עוז כדי להתלונן. אודליה כרמון (א מבית הנשיא)העדיפה שלא להתלונן גם כשהבוס שלה משה קצב שכיהן כשר התחבורה פתח מולה את רוכסן מכנסיו.

שימו לה היא שברה שתיקה רק לאחר חמש עשרה שנה כשמשה קצב האשים בסחיטה עובדת שאיימה להתלונן שתקף אותה מינית. וכך היא מנמקת את ההשהיה בתגובה בספרה אשת הסוד: "לעתים כאשר אישה שהוטרדה מינית מתגברת על מחסומיה ואוזרת את האומץ הנדרש לנקוט פעולה היא מגלה שחלה התיישנות על תלונתה, היא נתקלת בחוסר אמון וחשדנות באשר למניעיה עליה לשכנע מדוע חשה לפתע צורך לדרוש את צדקתה. אך הרבה מעבר לכך – כל אישה שואלת את עצמה "איך אפשרתי לזה לקרות? איך הבלגתי לאורך השנים?". ובכן המציאות הקלינית מלמדת שזה בהחלט לגיטימי והגיוני שזה להשהות את הפתיחה של תיבת פנדורה. מול התגובות הנוכחיות של חוסר אמון קל להבין את ההססנות שלה לפני חמש עשרה שנה.

יחסי העבודה הם במידה רבה כמו יחסים הנרקמים בין ילדים והוריהם. ברב המקרים הם מושתתים על יחסי נאמנות שבהם הכפופים בוטחים בסמכותו של הבוס. גם כשיחסי עבודה מנביטים אינטימיות רגשית, לעולם האחריות על גבולות הקשר מונחת על כתפי הבוס כמו על כתפי האב או המטפל שלא להיסחף. מטבע הדברים שכפיפות לבעל השררה עלולה לפתח יחסי הערצה ויחסי קרבה כלפי בעל המרות שהם תולדה העברה של כמיהה קמאית לדמות אב. ולפיכך טוב נעשה אם במקום להעניק לגיטימציה של "התאהבות " או מעידה" לאירוע טראומטי נזהה באופן חד-משמעי אירוע כזה כחבלה נפשית.

ניצול מיני הוא נושא פוליטי כמו שהוא נושא קליני. עלינו להיזהר ולא לשפוט את חומרת הפרת הנורמות רק על-פי התוצאות של הנזק הפיזי או הפסיכולוגי שנגרם למתלוננת. כאילו אמרנו שהכאת מורה הינו פשע רק במידה ומורה סובל אחר כך מהתמוטטות עצבים. אין זה הולם למזער נזקים רק מפני שמבחינה סטטיסטית ההתנהגות הזו לצערנו כמעט "נורמלית".

בדיוק מה שמצופה מהורים יש לצפות מבעלי השררה שלא לפתות או להתפתות. פעם קראו לזה טוהר מידות. יודגש מיד גם ההתנהגות המינית ביותר או בוטה ביותר לא תהפוך לעולם את העובדת אחראית לתגובה מינית מצד הבוס.

עכשיו תפקחו את העיניים והביטו סביב. אם היא הייתה הבת שלכם הייתם מבינים מיד מדוע נזכרה דווקא בעיתוי הנוכחי. אולי אפילו הייתם מדרבנים אותה לעשות זאת. אז גם כאזרחים אל תאבדו את הרגישות הנדרשת להטות אוזן קשבת למצוקה בגין הטרדה. למרות ששבענו בשבועות האחרונים את הגועל נפש. אל תלעיזו לגבי ההשהיה בתלונה ולפטור אותה באצטלא של התנכלות פוליטית.

חשוב לזכור כי להבדיל מן החוק הפלילי אין התיישנות על חבלה נפשית. אם היא כיזבה היא צריכה לשלם את מלוא המחיר של חיסול הקריירה בתואנת שווא. אם לאו אסור לנו לשכוח שהאצולה מחייבת לחקור אם בארזים נפלה שלהבת. גם האזובים שבקרבנו אותם הורים של האנסים של הילדה מת"א מתבוססים בצערם במקום בצערה. הם מביעים חששות שהחקירה תשבש את עתידם במקום להתעמק בחשבון נפש היכן שגו בחינוכם.