קשה לתאר איזו ידיעה עוררה יותר צחנה של כישלון חינוכי. מעשה האונס קבוצתי של נערה בת 13 בידי חבורת נערים או האופן שבו ניסו הוריהם של האנסים לגונן עליהם. עם טיעונים כפי שהשמיעו קשה אולי לפתח תובנות לרגישות כלפי הנאנסת ואולי מוטב לקנוס אותם בגין רשלנות חינוכית.
בתקשורת מכנים אותם "בני טובים" או "נורמטיביים". עד שנות החמישים של המאה העשרים, נהגו בת"א לקשור את העבריינות ל: עוני, משפחה לא מתפקדת ולסביבה חברתית עבריינית. אולם מאז אותה תקופה התרחבו תופעות של אלימות לשמה מצד בנים למשפחות השפע. מדובר בנוער פורץ חוק ומוסר למרות שצרכיו הכלכליים הבסיסיים והאינטלקטואליים מסופקים לו בשפע. כך הפכו ה"בני טובים" לשם נרדף ל"בני טחונים" בממון.
יש סיבות רבות לקשיים בהצבת גבולות לילדים. מטבע הדברים שבעולם עמוס בפיתויים ילדים בעלי טמפרמנט קשה מהווים אתגר מיוחד. אולם כשמקשיבים לטיעונים של הורי האנסים מבינים שמקומם במיוחד חוסר התובנה לגבי האחריות העצמית והנטייה להאשים אחרים. לפעמים אנחנו פוגשים את ההורים כשהם מגדלים את הילדים תחת פעלולידה מתוחכמת כי חלילה שהם יחוו את העולם דרך הסורגים של הלול.
כדי למזער תיסכולים הם נישאים במנשאים חלילה שתעבור דקה בין תחושת רעב לשובע או שהאם עסוקה בעיניניה שלה. וכך תיסכולים מוזערו ותחושת זכאות הועצמה מינקות.. כשגדלו פגשנו אותם כפעוטות בבתי הקפה. נהנים לטפס על שולחנות, להפוך כוסות ולהטריד לקוחות. השתאינו כיצד ההורים במקום להסות אותם ולהתנצל, מפטירים חרישית: "מאמי, די זה לא נעים לי". הגישה סלחנית הזו, מהשפה אל החוץ, ללא תגובה בולמת המפנה את תשומת הלב לאחר שוב חיזרה את הילד שלא משנה מה קורה לזולת ההעיקר שהוא מענג את עצמו.
מי שהחפיץ את הוריו לצרכיו בילדות בקלות יכול להחפיץ נערות בגיל ההתבגרות. אולי אין זה פלא שאחד הנערים האנסים קיבל את הנערה כמתנת יום הולדת. אבל האמת שהם באמת "מדהימים" כפי שטוענים ההורים. הם כבר ד"ר במישפטים מומחים בהבדלים שבין בעילה בהסכמה, מודעות לגיל ובקיצור אימצו להם כמה זמרי אליל ששימשו כמודל בזכותו השכילו להפריד בין עבירה מוסרית לפלילית.
נשארתי סקרנית באיזה שלב הבחין האב של אחד האנסים במסרונים של הילדה "ששידלה" את בנו למעשי זימה. אותו אב היה להוט להראות את כל התכתובות בין בנו לילדה כדי להוכיח כיצד היא לחצה עליו לקיים עמה יחסי מין וניסתה לשדל אותו שוב ושוב. "הילד שלי המום, הוא בהלם. היא משדלת את הילד לבוא ולקיים יחסי מין והוא מסנן אותה והיא ממשיכה ללחוץ עליו".
גם אנחנו נותרנו המומים אל מול קהות החושים. ביני לבין עצמי עניין אותי אם בינם לבין עצמם לקחו אותם הורים על המסרים הסמויים שהעבירו: משחקי ילדות, תענוגות של הגיל. אולי בחינתם זה סוג של אסרטיביות, גבריות. אבל אותם הורים ימהרו להפנות אצבע מאשימה כלפי המסרים של התקשורת במקום לקחת אחריות על השדרים שלהם עצמם. חלקם ודאי העלימו עין, הרי אנחנו מדברים על ילדים מדהימים שהסתבכו בגלל ילדה. וכעת רחמנא ליצלן נפשם הרכה נאנסת בחדר החקירות ולכן יש למהר ולסייע להם להיחלץ בשלום ובמהירות.
הורים בעלי ממון מצוידים באפשרויות מתוחכמות יותר להפעיל מניפולציות על המשטרה, הרווחה ובתי המשפט ולחפות על התנהגות מטרידה. הם בעלי אפשרויות כספיות לממן את טובי עורכי דין, לנפק חוות דעת פסיכולוגיות שתואמות את ההפחתה בעונש (ולאו-דווקא את המציאות) וקשרים מתאימים כדי לגונן על הילד גם הפעם בצורה חולנית. בדרך כלל יש להם גם שנים עשר שקלים למימון כיפה להבעת חרטה. לעיתים קרובות משפחות כאלה מפעילות לחץ רב על קצינות המבחן ועל בתי המשפט לסגירת התיק. הרי מדובר בבני טחונים חלילה שתדבק בהם הסטיגמה של עבריינים כמו בני העניים...
להורים עם טיעונים כאלו לא ניתן הרבה לסייע לפתח תובנות מעמיקות. הורים שמאשימים את הנאנסת במקום לעשות חשבון נפש יש להניח נותרו מקובעים ברמה ה"קדם מוסרית" לפי סולם הערכים שפיתח לורנס קולברג (1927 - 1987), פסיכולוג התפתחותי אמריקני. ברמת הבנה כזו פרימיטיבית המניע לרגישות לזולת הוא אישי בלבד. אם קיבל עונש המעשה נתפס כרע ואם קיבל פרס המעשה נתפס כטוב. אז אולי מוטב לקנוס את אותם הורי קנסות כבדים על רשלנות חינוכית. זה יחזק את הזיקה בין הורות לאחריות חינוכית ואולי מהפחד ישכילו להציב גבולות למעשי הבנים ולחנך לאמפתיה. את הקנסות ראוי לתרום לשיקום נפגעות קורבנות תקיפה מינית בתיקווה לסייע מזעור נזקים.
השנה קבע
שי פירון את הנושא של הכלת השונה. בואו קודם כל נלמד אותם שהאחר אינו רק כלי לסיפוק צרכים שלהם גם כשהוא באותו הצבע התרבות והאינטלקט שלהם.
ראיון בנושא
