בשבועות האחרונים, יותר ויותר מחריף הקיטוב בין חלקים שונים בעם, וכבר נתגלו תופעות קשות של אלימות ה' ישמור. בשעת כתיבת שורות אלו, מצויים במעצר כמה יהודים המואשמים באלימות כלפי הממונים על שמירת החוק, וכל הסימנים מלמדים שתופעה זו עלולה רק להחריף. ונשאלת השאלה, הכיצד הגענו עד הלום?
כאן המקום להזכיר כי לשיטתנו, שום דבר לא התחדש לאחרונה; רק נחשפות תופעות שהסתתרו עד כעת, כי לא צץ שום זרז שיחשוף אותן. כעת נחשפות תופעות מכוערות ומסוכנות, שמתוכן צצה לה שאלת השאלות: האמנם יש עתיד למדינה הזאת?
הנה למשל: הצעת חוק: גיוס דתיות וביטול השירות הלאומי
את הצעת החוק הגישה ח"כ מלי פולישוק-בלוך משינוי; לדבריה, יש לשים קץ לפרצה הקיימת לכל אותן בנות המחפשות דרך קלה להשתמט משירות צבאי ומנצלות לרעה את הפטור הקיים בחוק.
מקובל על כולנו כי לאנשים שונים יהיו דעות שונות; גם מוסכם, שלכל אחד יש זכות לבטא את דעתו אף אם היא בלתי מקובלת. זו מהותה של דמוקרטיה, אומרים לנו. אפילו ידועה האמירה: אני מתנגד לדעותיך באופן מוחלט, אך אלחם בכל כוחי על זכותך להביע אותן.
כמו בהרבה עניינים, גם כאן אפשר לחשוב שרעיון זה שייך לדמוקרטיה המודרנית; שלפני כן לא היתה לגטימציה לדעות שונות ואף מקוטבות, בין אנשים שונים באותו ציבור. אפשר לחשוב.
(מדרש רבה, במדבר) הלכה: אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם, אומר ברוך אתה א-דני א-להינו מלך העולם חכם הרזים; (כי) כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו.
והבורא יתברך 'חכם הרזים' מכיר ויודע דעתו של כל אחד.
כלומר, זה שבעם ישראל לאנשים שונים יהיו דעות שונות - זה בסדר, ולא רק מאז פרוץ המדינה; זה חלק מהאופי הלאומי שלנו.
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ
השאלה היא, איך חיים זה עם זה בשלום ושלווה, אנשים שדעותיהם שונות ואף מנוגדות זו לזו? או בניסוח אחר, מה קרה שאצלנו לא מצליחים לחיות בשלום ושלווה וכו' וכו'? האם יתקפו אותנו אם נציע כתשובה, שזהו מחדל חמור של מנהיגות?
הנה למשל הצעת החוק הנ"ל; המציעה תופסת עמדת מנהיגות די בכירה, ומן הסתם גם שואפת ליותר; אמנם במפלגה שחרתה על דגלה את המלחמה נגד הדתיים, אבל טוענת שאין לה מלחמה נגד הדת. אם היא תצליח והצעתה תהפוך לחוק במדינת היהודים, התוצאה עלולה להיות הגירה המונית של יהודים ממגזר מסוים, למדינות בהן אין חוק כזה; שהרי זה נכלל בגדר גזירה שאי אפשר לעמוד בה.
האם זה איכפת לגברת? ושלא יחשדו בי בתמימות; היא זכתה בכותרת או שתים, אבל גם היא יודעת שהצעה זו לא תעבור; כי הפוליטיקאים, גם אם יסכימו אתה, לא ירוצו להתאבדות פוליטית. רק שעצם ההצעה מלמדת משהו על שורש ההעדר של האחדות בתוכנו.
אשתקד, ועוד יותר לפני שנתיים, עמדנו על מסריו והוראותיו של הפסוק הראשון בפרשתנו, לעניין הקשר שלנו עם בורא העולם ומנהיגו, באמצעות משה רבנו. וכך פותחת פרשת השבוע:
(שמות כז) כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
בשנתיים הקודמות, הרעיון המרכזי היה שמשה רבנו הוא המקשר את המצוּוֶה עם המצֵוֶה באמצעות המִצְוָה. הוא זה שהופך אותנו לצוות אחד עם הרבונו של עולם.
עמדנו על כך ששמו של משה לא נזכר בפרשה זו, כדי להורות שמדובר במשה של כל דור, ולא במשה בן עמרם לבדו.
כעת אנו מגלים כי משה, הוא זה שהופך את האנשים שדעותיהם שונות זו מזו - לעם אחד, עם ישראל. הוא עושה זאת בכח מנהיגותו המבוססת על אהבת ישראל; אהבה ללא תנאים או פשרות, לכל יהודי באשר הוא.
וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב
הפרשה פותחת במלים וְאַתָּה תְּצַוֶּה; לאורך הפרשה כולה, נושאים רבים מתחילים במלה וְאַתָּה. זו חריגה די בולטת מן הניסוחים המקובלים.
(זוהר) אמר רבי חייא: מה המיוחד בפרשתנו יותר מבכל אתר, שבפרשה זו כתוב וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ, וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (וכן בשמות ל, בפרשה הבאה) וְאַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים ראשׁ מָר-דְּרוֹר? אלא הכל הוא בסוד החכמה העליונה, לכלול את משה עם השכינה.
בניסיון לתרגם לעברית מדוברת, נסביר כי הפניה הזאת מתייחסת אל האיש עצמו, ולא רק כפי שהוא מיוצג בשמו. והאיש עצמו, משה בן עמרם ומשה של כל דור, כל מציאותו היא עבד ה'. כך מתקבל המסר שציווי של משה וציווי של ה', זה היינו הך. רק שאין אנו כלים לקלוט את המסר ישירות מה', לכן צריכים את התיווך של משה.
והתיווך, כאמור לעיל, הוא היוצר את החיבור בין הַמְּצַוֶה לַמְּצוּוֶה. בכך נוצרת האחדות בינינו לבין הבורא יתברך, ובינינו לבין עצמנו - גם. שהרי משה עצמו עומד בראשנו וכל עניינו הוא יצירת אחדות בין כל חלקי העם.
(מדרש רבה, במדבר) תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה; אמר לפניו, רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה; וכשאני מסתלק מהן - בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם ל(כל) אחד ואחד לפי דעתו. שנאמר יִפְקד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ עַל-הָעֵדָה: יפקד ה' אלוקי הרוח - אינו אומר, אלא הרוחות.
אז גם משה רבנו ידע ש-שני יהודים זה שלוש דעות (לפחות), והמנהיגות שלו התבטאה גם בכך שידע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, בלא להעדיף מגזר אחד על פני האחרים.
בכך הוא יצר בעם אחדות מלאה, וגם לקראת הסתלקותו מן העולם הזה - לכך הוא דואג; שמדרגתו הרוחנית של המנהיג הבא תהיה דומה לזו שלו, לפחות בתחום זה של יכולת להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. שתהיה לו המודעות הנכונה, לשמר ולטפח את אחדות העם.
שנערוך השוואה למנהיגים בני דורנו, או אולי מוטב שנשאיר את זה להתבוננות פרטית של הקוראים?
וְאַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים ראשׁ
אומרים שפעם היה פה אחרת; אומרים שהכל היה פשוט נפלא. קשה להתווכח עם מוסכמות, ועוד יותר קשה להתווכח עם הנטיה להתרפק על העבר. אז לא נתווכח, אבל ברשותכם, נשאל כמה שאלות:
האם יתכן שיצמח אילן בלא שורשים? האם יתכן שיגווע אילן בעוד שורשיו בריאים?
דומה, כי הפילוג המאיים להחריב הכל, פה בארץ חמדת - שורשיו אחוזים עמוק בהיסטוריה הקצרה של המדינה ואף בזו שטרם הקמתה.
פעם היתה מקובלת פה האמירה: אמנם לא בחרתי בו, אבל מרגע שנבחר - הוא גם המנהיג (ראש הממשלה) שלי. אבל מאז ומתמיד נתקיים פה המנהג שמנהיג, או אף מי שחותר למנהיגות, מגלה העדפה ברורה לקבוצות מסויימות על פני קבוצות אחרות.
כך זה היה גם בתוך המפלגות עצמן, כאשר קמו מחנות אנשים שתמכו בפלוני או באלמוני למנהיגות. אז מי שנבחר בסופו של דבר, לא באמת היה מנהיג של אלה שלא בחרו בו. אלא שעד לפני כעשור וחצי, עובדה זו הוסוותה פחות או יותר כי גם למנהיגים לא היה נעים להודות בכך שהם לא באמת מייצגים את כלל העם.
מאז החגיגה הסודית באוסלו, עובדה זו הלכה ונחשפה לעיני כל; אבל לאחרונה ממש, נוצר מצב חדש לחלוטין; מי שנבחר להנהיג, פונה עורף לאלה שבחרו בו והופך להיות המנהיג הנערץ על אלה שהתנגדו לו בחריפות ואף פעלו נגדו בכל האמצעים שיכלו לגייס.
אז מה הפלא שהתחושה הכללית היא של חברה/מדינה מתפוררת? הרי מי שאמור לגבש, מתעקש דווקא לזרז את ההתפרקות. ומכיוון שגם האידיאולוגיה, אם בכלל היתה כזו, שבקה חיים לפני עידן ועידנים, לא נותר שום דבק שיגבש את הפירורים ליחידה אחת.
אז מה, עלינו להשלים עם תהליכי ההתפוררות? רבים אומרים שכן, אין ברירה; אי אפשר לשנות. רבים מדי חושבים כך. וגם אצל אלה שנאבקים, לא כל כך ברור איזה דבק הם מציעים לגיבוש יעיל של הפירורים. וכל שנותר, לכאורה, הוא להתפלל לריבון העולמים שיגלה לנו את משה של דורנו, ויגאל אותנו מתוך אהבת ישראל, כמו שעשה משה אשר שמו לא נזכר בפרשת השבוע שלנו.
ואז סוף סוף יהיה טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
