כל מי שקורא את העיתונות וצופה בערוצי הטלוויזיה המסחריים, מבין ש"הספינים" והטפל הפך להיות העיקר כיום בכל אמצעי התקשורת, למעט עיתונאים בודדים יוצאי דופן שאינם חוששים מתחקירים נוקבים.
איך ייתכן שבמדינה עם מעל מיליון וחצי עניים, מאות אלפי ילדים רעבים, מעל חצי מיליון מובטלים ריאלית, לא לפי נתונים חלקיים ומפוברקים, יקדיש עיתון שפעם אולי היה "העיתון של המדינה" 16 עמודים (!), במוסף סוף השבוע לגרסתו המתבכיינת, המאשימה, המשתלחת באופן עדתי ובהכללות של זמר ששמו הוזכר לא מכבר בהקשר לפרשיות מביכות, שגם אם לכאורה לא "פליליות" עם ענן מוסרי לא פשוט.
מה עם מצוקת מחוסרי הדיור? מה עם האלימות המשתוללת ברחובות? פשיטת הרגל של מי שאמורים להיות "הקברניטים" ולא מצייצים כמעט מול תופעות חמורות של טרוריסטים בסגנון "תג מחיר"?
החברה בישראל שסועה, הפערים מתרחבים עד כדי סכנה ממשית לאופיה של המדינה, ובמה מתעסקים תוכניות הטלוויזיה? בריאליטי עלוב ומטופש, סטיגמטי בסגנון "היפה והחנון" או "זוג מנצח VIP", ועוד לא דיברנו על "
האח הגדול" שעלול לחזור בכל רגע.
המדיה הפכה להיות בימינו "אופיום להמונים", רדידות, עליבות, ובריחה מדיונים אמיתיים בנושאים שבכל מדינה מערבית דמוקרטית, היו אמורים להיות נושא לדיון מעמיק.
כמובן שיש סיבות עמוקות ובסיסיות למצב החמור שנוצר, ובין יתר הסיבות העיקריות ניתן למנות:
רגולציה שלא מבצעת את תפקידה, כמו למשל
הרשות השנייה, וסיבה מהותית יותר הקשורה לבעלים של ערוצי המדיה, בעלי הון שבמקרים רבים שולטים על מספר אמצעי תקשורת מרכזיים, כזכיינים בטלוויזיה המסחרית, בערוצי הרדיו האזורי, בעיתונות ועוד.
שלא לדבר על השתלטות מקורבי השלטון ובראשם המקורב לראש הממשלה והפצת עיתון "חינמי" שמביא את דבריו של ראש הממשלה כמו במשטרים חשוכים שחשבנו שחלפו מהעולם.
מעטים מאוד הם עיתונאי התחקיר שעוד עושים את מלאכתם, כמו למשל חושף פרשיית אולמרט
יואב יצחק, או
רביב דרוקר, גם
מיקי חיימוביץ מנסה פה ושם לעורר מודעות לבעיות קשות של אבטלה ואפייה, מחוסרי דיור, אבל גם זאת "בזהירות" שלא להרגיז חלילה את בעלי ההון השולטים באותם ערוצים.
לפוליטיקאים כמובן המצב די משביע רצון. לך תסתבך עם מנהיג המפלגה שלך, עם חברי המרכז, עם המונופולים, הבנקים, הוועדים החזקים במשק, כל מי ששולט באופן כמעט מוחלט בריכוזיות במשק, והלכה למעשה הקשר בין הון ושלטון.
אף אחד לא רוצה להרגיז את השני, וכך נוצר מצב קפקאי, שהמקופחים באמת בחברה, לא זוכים כמעט להד תקשורתי, אין שום אינטרס לאמצעי התקשורת להתמודד עם נושאים אמיתיים בעלי חשיבות עליונה לכולנו, וכך ניגרר הציבור כמעט באופן בלתי נישלט, לתוכניות שעשועים ו"ריאליטי" עלובות, וכתבות "צבע" רדודות של צהובונים שפעם עוד נחשבו עיתונים רציניים.
ואם לרגע נידמה שיש סיכוי למחאה אמיתית, להתעסקות בנושאים קיומיים הרלוונטיים למיליוני אזרחי ישראל, מיד מופעל "הספין" הידוע העולם כולו נגדנו, ו"הגרעין האירני".
אם לא נתעשת בהקדם, ונדרוש מהפוליטיקאים וגם מאמצעי התקשורת, לעסוק בעיקר ולא בטפל, המצב ילך ויחמיר עוד יותר, ואז כמו הר געש רדום שמתעורר בבת אחת, התוצאה תסחוף את המדינה לתוהו ובוהו, והתפרצויות זעם כפי שאנחנו עדים להם בארצות הים התיכון, מערב אירופה וברחבי העולם.
הכתובת רשומה על הקיר, וכדאי שגם ההנהגה, הפוליטיקאים, ובעלי ההון, יפנימו לפני שיהיה מאוחר מדי.
