שני מסלולים שונים כל כך הצטלבו השבוע, והביאו להתרסקות מחשבתית שלא הייתה כדוגמתה. השניים קשורים לאמירותיו של הסופר הדגול, זה שמדי שנה ושנה ממש (בלי יוצא מן הכלל) מקבל-לא-מקבל-מקבל-לא-מקבל פרס נובל לספרות.
עמוס עוז הוציא מכליהם את הוגי הדעות של הימין, שעה שכינה את נערי "תג-מחיר" ניאו-נאצים. לא נשאר אפילו נפץ אחד קטנטן לרפואה במחסן התחמושת המילולית של "הלאומיים" שלא נורה לעברו.
אני, למען האמת, לא התרגזתי ונשארתי אדיש להגיגיו. "האידיוט הזה אינו מעניין אותי", חשבתי ברגע הראשון. אך מיד עצרתי ויעצתי לעצמי לחשוב מחדש על כל העניין.
אם לומר את האמת, דבריו לא כל כך אידיוטיים. כאשר יודעים מאיפה הם באו אפשר אפילו לטעון שהם חכמים במיוחד, אבל לא כל כך מקוריים. מדוע לא מקוריים? כי הם פלגיאט של מה שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ', מורו ורבו של עמוס עוז ומקור השראתו, האינטלקטואל הגדול שבדורנו, ענק הרוח שניבא את כל הצרות שניחתות עלינו בגלל הכיבוש. הפרופ' המהולל הקדים את תלמידו ואמר עשרות שנים לפניו על כל חיילי צה"ל (כן, על כלל החיילים, ולא רק על "העשבים השוטים") שהם יהודו-נאצים. וצריך לזכור את העובדה שהחיילים שזכו לכינוי המלבלב לא ריססו גרפיטי על קירות מסגדים או כנסיות, ומן הסתם גם לא ביצעו "פשעי שנאה". אז מה יש לי להתנפל על המושך-בעט המתוסכל?
אלא מה? החוט המקשר שצריך למתוח הוא זה שבין אמירתו האחרונה לבין אמירה "פילוסופית" אחרת שלו מן העבר. היא זו שחייבת לחדד את הוויכוח. אני, מכל מקום איני דוחה אותה על הסף.
בשעתו כתב עוז את המשפט הבא: "ספרו של הרצל נקרא 'מדינת היהודים' ולא 'המדינה היהודית': מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים".
יש בזה הגיון!
אחרי התרסקות שיחות "השלום" עוסק רה"מ בקידומו של "חוק הלאום" שיקבע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית.
כאן באה לידי ביטוי ההתנגשות עליה רמזתי. אם נקבל את הקביעה של עמוס עוז, שמדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים, כי אז היא - המדינה - גם אינה יכולה להיות דמוקרטית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות דמוקרטיים.
בעקבות העלאת רעיון "חוק הלאום", אמרה ציפורה לבני נחרצות: "לא נאפשר להכפיף ערכים דמוקרטיים ליהודיים".
אז בואו נלבן, ביחד, ברוגע ובצורה שקולה והגיונית, מהי מדינה יהודית (ודמוקרטית?). מהות המדינה הוגדרה במסמך שנודע בשם "מגילת העצמאות":
"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית ... ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... מכריזים בזאת על הקמת מדינה
יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
יחד עם הגדרה זו, נקבע גם שישראל: "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין".
אם להתייחס ברצינות למסמך הזה, הרי שבמגילת העצמאות יש יותר מלכות ("לאור חזונם של נביאי ישראל") מאשר דמוקרטיה, שלא הוזכרה בה ולו פעם אחת.
הסתירה בין "המדינה היהודית" לבין "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור
לכל אזרחיה" - שלבש עם הזמן את צורת "המדינה הדמוקרטית" החלה להטריד לא מעט אנשים, שלא לא טחו עיניהם מראות. מה גובר על מה? מוסדות המדינה, ובראשם בתי המשפט, נמנעו ככל יכולתם מדיון בנושא, לבל יצטרכו לנקוט עמדה. השופטים, כל השופטים, ידעו היטב ששתי ההגדרות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. בהתעלמותם מן הנושא ביקשו שלא לעורר את הדוב מרבצו.
אך לא לעולם חוסן.
הרב מאיר כהנא היה הראשון שהעלה בפומבי את הסתירה המשוועת הזו וכינה את מגילת העצמאות סכיזופרנית. טענתו הייתה הגיונית להפליא: ההגדרה "יהודית" שהוענקה למדינה אינה נוגעת רק לאופייה, אלא גם לשלטונה. אם השלטון אינו בידי היהודים - המדינה אינה יהודית. נקודה.
המינימום הדרוש כדי להבטיח שלטון יהודי בשיטה הדמוקרטית, בה לכל אזרח קול אחד, הוא רוב יהודי. איך אפשר להבטיח בחוק שהרוב יהיה
תמיד יהודי? ועוד שהחוק הזה יהיה דמוקרטי! אי-אפשר!
על כן, מי שמחויב להיותה של ישראל יהודית, יצטרך לוותר על הדמוקרטיה או על חלקים ממנה. וכבר אני שומע את צדיקי הדור צווחים: "פגיעה בדמוקרטיה? לא ניתן".
הדמוקרטיה הועלתה בישראל לדרגה של פולחן קדוש וחובק-כל. למרות שלא קיבלנו אותה בסיני.
בנוגע ליהדות, חסידי הדמוקרטיה מוכנים להיות גמישים. כך אמרו שופטי בית המשפט העליון בעבר: צבי ברנזון סבר כי המינוח "מדינה יהודית" הוא כשלעצמו לא יותר מאשר תאונה היסטורית, שכן הוא בא רק להבדיל בין ישראל לשכנותיה הערביות, אך לא נועד לשוות לה אופי יהודי של ממש.
מיכאל חשין, הודה שהמונחים "מדינה יהודית" ו"מדינה יהודית ודמוקרטית" הולכים ונעשים מעורפלים יותר ויותר, וקשה לייחס להם מובן ברור. מהי מדינה יהודית? מבט מקרוב, קובע חשין, מלמד אותנו שצרוף זה של מונחים עולה על גדותיו מרוב פירושים, פרשנויות ואסכולות, "והדבר רק ילך ויחריף עם הזמן".
חשובה לא פחות היא השקפת עולמו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון,
אהרן ברק: הוא סובר שמובנו של המונח "מדינה יהודית", צריך שיהיה מיוסד על דרגה גדולה מאוד של הפשטה שנְשַווה לו עד שיהיה זהה בתכלית הדיוק למונח "דמוקרטית".
ואזדא ברק לטעמיה. הוא צעד לו צעד אחר צעד - והכל לשיטתו: הוא הפשיט והפשיט והפשיט את היהדות, כשכל כוונתו הייתה להשאיר אותה, בסופו של תהליך ההפשטה, מעורטלת לחלוטין. כדי שתהיה היהדות החדשה עליה חלם באמת זהה בתכלית הזהות לדמוקרטיה.
"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם הערכים האוניברסליים הללו, המשותפים למרכיביה של החברה הדמוקרטית", אמר ברק.
מדהים! שבת וכשרות, טהרת המשפחה ואהבת ציון, אמונה בבורא עולם ושאיפה למלכות - כל אלו ייחשבו ל"ערכים יהודיים" רק כאשר יהיו מקובלים על קנדה וקוסטה-ריקה, שלא לדבר על הודו ופקיסטן, שגם הן מדינות דמוקרטיות.
צריך לדעת רק כי העדפת הדמוקרטיה על פני היהדות
איננה, מבחינתם, העדפה ערכית. לא הייתה יכולה להיות!
כל כך למה?
כי אי-אפשר לערוך מבחן העדפה בין שני אלמנטים הלקוחים מתחומים שונים בתכלית. זה דבר שהדעת אינה סובלתו. העמדת הדמוקרטיה (שהיא
שיטה) מול היהדות (שהיא
מהות) נוגדת באופן מוחלט את כל כללי המדע והרציונאליות.
אז מדוע השופטים, שכל כך אוהבים להתהדר בנוצות ה"נאורות", נועצים חרב כה חדה בלבו של השכל הישר? ועוד, מדוע מדברים אלינו, אל החלק "הלא נאור" בפטרונות מתנשאת שכזו? למה פועלים לכפות עלינו את "עליונות המשפט" העקומה שלהם ומצפים שנענה אמן?
מעולם לא צלל הטירוף המחשבתי לתהומות כאלה!
איך, אם כן, אפשר להסביר את התנהלותם?
האמת היא שהם
לא העדיפו את הדמוקרטיה על פני היהדות, ועל כן לא היה כאן כשל חשיבתי. כל מה שהם רצו - לכתחילה - הוא להשתחרר מן הנטל שהיהדות הטילה עליהם. הם לא ראו בדמוקרטיה מתחרה רצינית ליהדות. הם ראו בה
תירוץ!. נקרתה בדרכם שיטת ממשל לקוחה מן הגויים וקפצו עליה כמוצאים שלל רב. אבל, אם לא דמוקרטיה, היו מוצאים דבר אחר לסיכול יהדותם. אפילו חרצני בננה היו ממלאים את הפונקציות שהועידו לדמוקרטיה במלחמתם נגד היהדות. אז היו מתרצים את החרצנים באותה חריצות עילאית בה הסבירו את מעלותיה של הדמוקרטיה. יבושם להם!
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
