ברור שאינני מתכוון לשאול היכן נמצא נתניהו פיסית ברגע זה. זו אולי שאלה מעניינת מבחינה רכילותית, אבל חסרת חשיבות מבחינה מהותית הנוגעת לתיפקודו הממלכתי. פרוש השאלה למעשה הוא היכן נמצאים הראש החושב של נתניהו, תשומת הלב שלו, מוקדי העניין, סדר העדיפויות, והקצאת משאבי הקשב והאנרגיה האנושית שלו כראש ממשלת ישראל. אינני שואל אם מצב אוזניו ועיניו ושאר חושיו של נתניהו תקין. אם הוא מסוגל לשמוע רעשים מסביבו ולראות מראות החולפים לפני עיניו; ברור שכן. איך אני יודע? אלמלא היה כך... חזקה על ידידיו הרבים כאן, בארה"ב ובאירופה שהיו מידעים אותנו על כך בכל דרך אפשרית וללא כל דיחוי.
במילים אחרות השאלה שואלת כלום ייתכן שנתניהו עייף, שאיבד כושר מיקוד, שהוא אינו מבחין בתוך שלל הנושאים העוברים לפניו או מושמעים באוזניו, מה עיקר ומה תפל? וכל כך למה? - משום שבשעה שבפני ישראל נצבת הזדמנות חד-פעמית לפעול פעולה נמרצת, אפקטיבית ודחופה להעלאת רבים מיהודי צרפת לישראל במהלך השנים הקרובות, הזדמנות של פעם בדור ולפעמים גם זה לא, הוא עוסק בשאלה כיצד להעניש את רובי ריבלין ולמנוע את בחירתו לנשיא.
ובשעה שמחמוד עבאס ממשיך במתקפת ההשמצות על ישראל, בתככים הבינלאומיים הידועים שלו, בהסתת הרחוב הפלשתיני ובהמשך המאמצים לקדם חרם נגד ישראל, עוסקת ישראל במלחמת חורמה נגד... "
תג מחיר", בהקפאה דה-פקטו שחל ההתישבות באיו"ש ובמלחמות יהודים בשאלה מי ישב בראש וועדת החוץ והביטחון של הכנסת. זו אכן וועדה חשובה, אבל פרופורציות בניהול המדינה חשובות יותר. ואלה רק דוגמאות אחדות להוויית התפקוד של ראש ה
ממשלה.
השאלה מביעה תמיהה על העובדה שלמרות שביטחון הפנים בישראל "על הפנים", ביטחון החוץ לא ברור, ארה"ב ממשיכה לכרסם במתכוון במעמדה הבינלאומי של ישראל, מפיצה שקרים על ריגול ישראלי נמשך בארה"ב ושוכחת כליל את הריגול האמריקני נגד כל בת ברית שהייתה ואולי עדיין יש לה בעולם, ועוסקת (צריך לומר כדרכה) בהכשלה פוליטית של כל ניסיון להתחרות בתעשיות הביטחון שלה, ובמריחה וגרירת רגליים בסוגיית הגרעין האירני, מתנהלת בממשלת ישראל מלחמת עולם בין שר האוצר לשר הכלכלה, בין שר הביטחון לשר לביטחון הפנים, ובין שר הביטחון לשר האוצר, בין שר התחבורה לעובדי הנמלים ובין ראש הממשלה למרכז המפלגה על השאלה מהי דמוקרטיה בליכוד; וראש הממשלה ממלא פיו מים כאילו כל הדברים הללו מתנהלים במדינה אחרת, בממשלה אחרת ולא בחצר האחורית שלו.
ולא מדובר בראש ממשלה שאינו יודע לדבר או לחשוב, הוא יודע כשהוא רוצה, ויש אומרים כשהוא נאלץ. ואם כך, לאור התנהלותו מתבקשת שאלה נוספת: הוא לא רצה, או הוא עייף ולא יכול? זו שאלה קריטית. אם הוא אינו רוצה, הוא אינו ממלא כראוי את תפקיד רה"מ. ראש ממשלה בישראל מופקד על "תיקים חשובים ביותר", אבל התיק הכי חשוב שלו הוא תפעול והכוונת הממשלה. ואם הוא אינו רוצה לשאת בכך עוד, ובוחר לעסוק בפרפראות משלל הדילמות והסוגיות שגם הן אינן באות לכלל פתרון במשך שנים, הוא ראש ממשלה נרפה, ועל כן ראש ממשלה מסוכן למדינה במצבה של ישראל.
ואם הוא רוצה אך אינו יכול משום שהוא שחוק, או משום שהוא מנוטרל מסיבות אחרות, כגון: חשש אמיתי או מדומה מריבוי היריבים והאויבים המחכים למעידה הגדולה הבאה שלו (לדעתם), גם אז הוא ראש ממשלה חסר יכולת ביצוע, ומסוכן לישראל.
אני נוטה לחשוב, מתוך התרשמות מנתניהו האיש התנהלותו, דיבורו, ותפקודו האישי, שיש לנו בעיה בתפקודו כראש ממשלה, אבל היא לא תוצאה של אי-רצון או שחיקה כזו או אחרת, אלא נובעת מתכונות אישיות שלו. בראש וראשונה מהיותו ריכוזי יתר על המידה וחשדן יתר על המידה, ושתי תכונות אלה מעמיסות אותו בעומס-יתר.
במערכת תזזיתית כמשרד ראש הממשלה במדינה כישראל, חרף כשרונותיו האישיים, הוא אינו משתלט על מכלול הנושאים המונחים לפניו, והתוצאה היא קטסטרופה "מתגלגלת".
טיבן של בעיות אמת הוא שאינן נעלמות מרצונן החופשי. הן מחמירות או פושטות צורה ולובשות צורה חדשה של בעיה מורכת יותר, חמורה יותר ודחופה יותר. נתניהו הוכיח בדרך טיפולו בבעיית המסתננים בדרום, למשל, שכאשר הוא גומר אומר לבצע פעולה מסוימת, גם כשהיא מורכבת ועתירת מכשולים, הוא מסוגל להביא אותה לכלל גמר. והשאלה האמיתית היא כיצד מוגדרת הבעיה וכיצד מוגדר סיום הטיפול בה. אלא שבעיית המסתננים לא הייתה רק שאלה של מניעת כניסתם לארץ; זה היה השלב הראשון. הבעיה השלימה כוללת גם את הוצאתם מכאן, את המיון המלא של מי פליט אמיתי ומי מתחזה לפליט ובעצם הוא "סתם" מבקש עבודה, וכמובן שנדרש טיפול רציונלי בפליטים.
על ישראל לשנות גם את התייחסותה לאמנות בינלאומיות, חלקן הזויות, שקריות ומגמתיות להחריד. אלו שיש לה עניין להמנות עליהן, עליה לקיים ואלה שנועדו להוות סלע ניגוח מתמיד כלפיה בגלל אופיין והרכב המדינות המנויות עליהן, מחייבות בחינה מחדש של חברותה בהן משום שחברות כזו עומדת בניגוד גמור לאינטרסים חיוניים וליכולות הביצוע. כך או כך, מדובר בנושא בעל השלכות הומניות שאסור לגרור בו רגליים. משהושג החלק הראשון ו"הבוער" של המיזם - השלמת הגדר והפסקת ההסתננות - נשמטו המושכות מידיו של נתניהו, כנראה תחת לחצם של אירועים "בוערים" אחרים, והבעיה שקעה "בשנת חורף" בעיצומו של הקיץ.
אני מודע לעובדה שמי שאמור לטפל בהוצאת המסתננים מהארץ הוא משרד הפנים. אבל כאשר מדווחים לציבור שמתוך כ-55,000 איש מוינו 3,000 - 8,000 ויצאו את הארץ פחות מ-3,000 איש נוספים במשך שנה שלימה, ברור שהמערכת הממשלתית אינה מתפקדת. זו בעיה ישירה של שר הפנים, אבל זו בעיה לא פחות חשובה גם של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה שהוא מנהיגה.
בחרתי מקרה זה כדוגמה, אבל דוגמה זו חוזרת בכל משרדי הממשלה ובכלל זה משרד ראש הממשלה, והיא מה שמכונה "טיפיקלית" (typical) לתפקוד הממשלה.
סדרי עדיפויות
ראש הממשלה "מרדים בעיות" או דוחה הטיפול בהן, אך אינו פותר אותן. הוא משיג שקט "תעשייתי", תקשורתי ופוליטי באמצעות ועדות הרדמה ותהליכים שונים של המתת-חסד, מלחמות התשה (כבמקרה יו"ר ועדת החוץ והביטחון), סחבת ותרוצים שונים. הדבר אומנם משריד את ממשלתו לא אחת, אבל פוגע פגיעות אנושות בציבור, ולאורך זמן גם במדינה, מצבה תדמיתה ובחוסן הלאומי. נתניהו מדרג סדר עדיפויות לפי שכיחות הופעתו בתקשורת. בעיה שולית שחוזרת על עצמה, או מקבלת תהודה נכרת, הופכת לחשובה ודחופה. והואיל וחלקים נרחבים של התקשורת הישראלית הם תקשורת מגויסת או צהובה, תפקוד הממשלה אינו עומד במבחן השכל הישר לעיתים קרובות מדי.
התחושה שמשדרת גישה נרפית ממין זה הוא של חוסר שליטה וחוסר מנהיגות, ובמילים אחרות "מנהיגות מנותקת". רק בימים אלה ראינו באמצעות מחזה הראליטי של ראש הממשלה הקודם, אולמרט, לאן מוליכה מנהיגות שלילית והרפתקנית, לאחר שחזינו בכך בעבר כמה וכמה פעמים, כגון בהסכמי אוסלו, ביציאה הבלתי אחראית מעזה, במלחמת לבנון השנייה ועוד. וכשם שהרפתקנות יכולה להיות מסוכנת ומזיקה, גם זהירות-יתר הגובלת בהססנות ונרפות וסדר פעולות שגוי המוביל לחוסר מעש או לסדר עדיפויות רע, עשויים להיות מסוכנים ומזיקים.
דוגמה שממחישה היטב את נזקיה של "מנהיגות מנותקת" היא סוגיית
"תג מחיר". כשם שהכרזות השר לביטחון הפנים בעניין הפשע המאורגן אינן מזיזות דבר לאיש, ורק מעשה אמיתי מביא לשינויים ראליים בשטח, כך גם בנושא "תג מחיר". בכל קבוצה המהלכת על קו הגבול שבין החוקי לבלתי חוקי, יש פורצי גדר מסוכנים יותר מכלל הקבוצה. אבל בכל מקרה חייבים להבין את הקבוצה כולה אם רוצים להצליח במלחמה בפורצי הגדר ולהמנע ממלחמות סיזיפיות ומתישות.
פורצי הגדר הם הקיצוניים ביותר בקבוצה בדרישותיהם, בתגובותיהם או בשני הדברים. אולם עצם העובדה שקיימת קבוצה גדולה יותר שמקבלת את דרך הפעולה המרוסנת כסבירה, אומרת שהמניעים המעוררים לפעולה, הגיעו לרמה שלא רק השוליים שבשוליים מחייבים טיפול הולם.
לדעתי, עיקרה של פעולת "תג מחיר" הוא מחאה נגד רשויות המדינה על חוסר מדיניות מצד אחד ועל מדיניות איפה ואיפה מצד שני.
חלקה האחר של פעולת "תג מחיר" מכוון לומר לשלטונות ולציבור, שרמת ההגנה והגיבוי שמקבלות קבוצות האזרחים שמתוכן באים מבצעי "תג מחיר" הפחות קיצוניים, מצד המדינה, נגד פעולות עוינות מסוגים שונים - השמצות, נידוי, השחרה, חרמות, פגיעות ברכוש ופגיעות בנפש; כמעט כל קשת הפגיעות וההתגרויות - מייצרת אצלם תחושה של הפקרה, ומאלצת אותם למחות אבל גם לייצר הרתעה משלהם.
"תג מחיר" מכוונת גם לייצר הרתעה, וקל לזכור שבשנות החמישים של המאה הקודמת, קראו לפעולת צה"ל בעזה ובעבר הירדן, שנועדו בדיוק לאותה מטרה - "פעולות התגמול". נכון, צה"ל הוא השליח הרשמי של המדינה, אבל כשהשליחים הרשמיים אינם מספקים תוצאות אפקטיביות, אך שוטה יחשוב שאנשים ישבו בשקט לעד ולא ינקטו בצעדים של הגנה עצמית, וכבר היו גם דברים כאלה מעולם.
השתלחויות של ראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון הפנים, התקשורת המגויסת ויפי הנפש מוכי השנאה העצמית של ישראל, שהפכו את ההתישבות לשק החבטות הקבוע שלהם, נגד ההתיישבות, כולה שעה ש"תג מחיר" הערבי מכונה "מאבק שחרור", לא רק שלא תביא להפסקת פעולות "תג מחיר", היא עשויה להביא דווקא להתגברותן. תגובות אלה יוצרות לא רק צורך מעשי, אלא גם עלבון ותחושת אי-צדק, ולאלה כוח רב להרע.
מהן האפשרויות?
בפני הממונים על הנושא בישראל עומדות שתי אפשרויות, וליבת שתיהן אינה בדיבורים חסרי תכלית:
א. לשנות את הגישה הממלכתית כלפי ההתיישבות ולקרב אותה למיין סטרים הישראלי, לפחות הימני-מרכזי, תוך התייחסות לכל מה שקורה בהתישבות לאזרחים ישראלים, כאילו הוא קורה במרכז ת"א.
ב. להוריד את פרופיל ההתלהמות נגד מבצעי "תג מחיר" המחאתי, ולטפל אך ורק במקרים האלימים ביותר והמתריסים ביותר, וכך לבודד את הקבוצות זו מזו ולהשיג "הכלה" של התהליך. "תג מחיר" הוא קתרזיס. הוא נובע מצורך שאינו מסופק בדרך אחרת. אם נסלק את המניעים, נמנע גם צורך בקתרזיס.
ובכדי שאובן כהלכה, ואני צופה שעל כך אזכה לקיתונות של דברי גנאי מתלהמים מצד נאמני "מדינת ת"א" וחסידי "רמאללה הקדושה", אני אומר במפורש שכל (ואני מדגיש: כל) מי שעובר על החוק וניתפס בכך - יהודים, ערבים, מסתננים, אורחים בלתי-קרואים; כולם - חייב לתת על כך את הדין. לא ייתכן שבג"ץ הוא רק בג"ץ ליהודים ועבירות בניה, גניבה, חבלה הפקעת שטחים וכו', הן רק עבירות "יהודיות"... המקרים המטרידים ביותר בפעולת "תג מחיר" הם אלה שבהם הונדליזם - היהודי והערבי - פוגע במקומות קדושים.
אף אחד מהצדדים אינו חף מפגיעות כאלה ולכן ניתן, כך אני מעריך להגיע בהדברות להבנות ששני הצדדים ימנעו מפגיעה במקומות קדושים, גם כאשר הם מוחים על דבר שבו לדעתם הם צודקים באופן מוחלט. אבל אם ערבים ישרפו בתי כנסת, ויפגעו בקברי קדושים ליהדות וישליכו אבנים ברחבת הר-הבית, אל יצפו בתמורה לזרי פרחים.
קיימת אסימטריה
אחת הבעיות הקשות ביותר בסכסוך הישראלי ערבי קשור באסימטריה בין הצדדים. אסימטריה קיימת בגודל הטריטוריה, במספר האוכלוסין, אבל גם בפרספציה (perception) ההדדית של מותר ואסור. החלק האחרון הוא גם תוצאה של שני הראשנים ושל התרבות האיסלאמית, שכן לערבים נדמה שמעצם היותם ערבים או מוסלמים, יש להם יותר זכויות מאשר לעמים אחרים (למשל, יהודים) או דתות אחרות (למשל, יהדות). גשר חיוני בדרך להשלמה בין הצדדים עובר דרך "עקרון ההדדיות" והחלה הדדית מלאה שלו על שניהם, אבל זהו נושא למאמר אחר.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
