שִׂיג וְשִׂיחַ בַּמִּדְבַּר
לֹא עַל אֶרֶץ זָבָת חָלָב וּדְבַשׁ שֶׁיָצַר
לֹא עַל מַסְעֵי חֲוָיָה וְכִמְחַפְּשֵׂי אוֹצָר
אֶלָּא עַל תְּלָאָה סֶבֶל וְעַל דֶּרֶךְ אָרֻכָּה
וְאֵיך לִשְׂרוֹד בָּרָעַב בַּצָּמָא וּבַמְּצֻקָּה
קָם וּמְנָאַם בִּשְׁקִיקָה

הִגִּיעָה עֵת וְשָׁעוֹן מְאוֹתֵת לְהִתְפַּקֵּד
הִגִּיעַ הַזְמָן לַעֲשׂוֹת וְלֹא רַק לְפַקֵּד
כֹּל הָעָם צָבָא וּבַמִדְבַּר רוּחַ תְּזָזִית
זֶה מְדַרְבֵּן לְהִתְיַצֵּב וְזֶה רַץ וּמַסִּית
וְשׁוֹלֵחַ אָחֵר לָחָזִית

וְשָׁמְרוּ הַלְּוִיִּים אֶת מִשְׁמֶרֶת הַשֵּׁם
וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְמִשְׁפַּחְתּוֹ לְפִי שֵׁם
זֶה קָרָה כְּשֶׁתוֹרָה אַחַת יֵשׁ לְכֻלָּם
לֹא חָרֵד וְלֹא יָרֵא וַיְבָּרֶךְ ה' אוֹתָם
וְהִתְיַצְבוֹ כֻּלָּם עַל דִּגְלָם
וְהָיְתָה זֹאת אוֹת לְעוֹלָם

כל אחד מן העם ללא יוצא מן הכלל

ארגון העם והכנתו לחיים עִם תשתית חוקתית אנו מוצאים בספר במדבר, תכלית האמור שם להכין את העם לחיי מדינה, המיוסדת על חוק ומשפט, ועל כוח צבאי להגנה על הארץ אליה עתיד העם להגיע ולהלחם עליה.

למרות שכבר מְנָאַם (הקב"ה) כשיצא העם ממצרים, ולאחר שחטאו בחטא העגל ורבים מתו בחטאם זה והערב רב שהסיתם נטש, מְנָאַם לדעת מה נותר מן העם, וכשהוקם המשכן וְהִשְׁרָה הקב"ה שכינתו על ישראל מְנָאַם. הקב"ה רואה בכל אחד מן העם ללא יוצא מן הכלל מרכיב חשוב לקיום עם ומדינה. והדגש הוא על מנין יוצאי צבא בישראל. לכן כל בן עשרים שנה ומעלה התפקד והתייצב למלא חובתו כלפי העם כמצות השם עליו.

דברים אלה אינם נאום פוליטי שנדמה היה כאילו הוא נאמר לקראת הבחירות, זו הלשון שנוקטת התורה בפרשת במדבר. מכאן מתחיל המדבר לְדַבֵּר ולעתים גם לְהַדְבִּיר, הוא הִדְבִּיר את אלה שהפרו את חוקי התורה והיו מורדים וֻמִּתְמָרְדִים וּמַמְרִדִים.

ונאמר על אלה כי הלכו עם השם בקרי: אף אני אלך עמכם בקרי (בחקתי כו/מא) כללי ההתנהגות כתובים וּפְרוּשִׂים לפנינו ואין איש אשר יהיה רשאי לשנות קוצו של יוד מהם. הַמִּפְקָדִּים שהעם התפקד כל פעם ממחישים את הצורך בְּאַחְדּוּת ואין הכונה לְאֲחִידוּת. אחידות בדעה פגשנו בשני סוגי משטרים אפלים בנאציזים ובקומוניזם, שם הייתה אחידות דעה בכפיה,שם לא היה איש יכול להיות בעל דעה שונה מדעת המנהיג. התורה בַּמִּשְׁנָה וּבַתַּלְמוּד מוֹכִיחָה לָנוּ עַד כַּמָּה חשוב שתהיה חשיבה עצמאית והוא יהיה רשאי להביע אותה ולנמק את צדקת מחשבתו. לומדי תורה קראו והבינו את דברי התורה שבפינו, וזה לא פסח על שבט לוי שבטם של משה ואהרן. זאת נמצא ביתר פרוט בפרשת נָשֹׂא בשבוע הבא.

כח השיפוט והשלטון שבידי האדם

"כח השיפוט שבידי האדם מעביר אותו תמיד על חופש שיפוטה של תבונתו", דברים אלה אמרם אחד מהוגי הדעות המוכרים עמנואל קנט, אלא שדברים אלה כבר אמרו חז"ל בניסוח אחר וכך נאמר: "אין אדם נעשה פרנס –דהיינו מנהיג ציבור- לְמַטָּה -דהיינו עלי אדמות-, אלא אם כן נעשה הוא רשע למעלה" ויש אנשי רוח שאמרו כי: מטבעו של כל שלטון שהוא להשחית את האדם. כמובן שהשלטון האבסולוטי -שלטון יחיד- משחית את האדם באופן אבסולוטי. לכן נאמר היזהרו חכמים בדבורכם ושופטים במשפטיכם ושליטים בשלטונכם.

מה מביא אותנו לומר דברים אלה בפרשה זו, לזה יש שתי תשובות: האחת כי אנו חוזים יום יום עד כמה נכונים דברי חז"ל והחכמים, ביחס לשליטים על כן נאמר על-ידי חז"ל ולא חסרה אמירה גם לגבי מי שניתנה לו הסמכות לשפוט שֶׁאָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה ... הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. הפרשה גם קובעת מסירת המנהיגות של העם לכהנים. מדובר בשני בני אהרן אלעזר ואיתמר.

כאן אנו רואים שמתעוררת שאלה על-ידי מפרשי התורה בקשר למלה ה"מְשֻׁחִים" אשר מלא ידם לכהן(ג/ג). השאלה מדוע היה צריך לחזור ולציין כי הם "משוחים" הרי כבר ידוע שנמשחו ראה פרשת צו (ויקרא ח/ל) זה בא ללמד שאם האב היה כבר משוח כ-"כהן" ילדיו שיולדו לו לאחר שנמשח לכהן יהיו כהנים מלידה, כיון ששני בני אהרן אלעזר ואיתמר נולדו כאשר אביהם לא היה עדיין משוח לכהן גדול, הם לא נחשבו לכהנין והיה למשוח אתם ככהנים ולציין כי הם "משוחים" ככהנים בזכות עצמם ולא כיורשי כהונה למשי כל בני אהרן נולדו לפני שהוא נמשח לכהן גדול.

ולכן כל ארבעת ילדיו אינם כוהנים אלא בזכות הִמַּשְׁחַם לִכְהָֻּנה שנאמר: אשר מלא ידם לְכָהֵן (ג/ג) כולם נמשחו לְכָהֵן בקודש. הכוהנים אינם נמשחים לדורות, כידוע אהרן היה הראשון שנמשח ככהן גדול וכאבי כל הכוהנים ומכאן ואילך הַכְּהֻנָּה החלה לעבור לצאצאי הכהנים בירושה.

שושלת השלטון בעם ישראל החלה במדבר

שבט לוי ממנו יצאו מנהיגי ישראל הראשונים: משה נביא ומנהיג, אהרן כהן גדול ובני אהרן כהנים, שכהנו במשכן. משה כמנהיג מִנָּה מנהיג אחריו "עַל פִּי הַדִּבּוּר" דהיינו לפי רצון האלוהים, שאמר למשה ומשה אמר לאהרן אחיו ואהרן לבניו ולעם. על כן החל מראשית ספר במדבר התחילה להתפתח שושלת הממשל-קרי השלטון בישראל.

מִשֶּקָמָה מנהיגות וקמו שליטים צריך להכניס סדר אצל הנשלטים - אצל העם. ובזה דנה הפרשה. יחד עם זה התורה לא חדלה מְבִקָרְתָּהּ על המנהיגים כשכשלו או כשהפרו צו האלוהים, ואף דאגה לְהַעֲנִישַׁם בעיקר כאשר הפרו דבר הָרִבּוֹן - רבון העולמים הקב"ה.

מנהיגות הכהנים עברה כאמור בירושה, מאב לבן לא כן המנהיגות "החילונית" למשל בני משה לא היו ממשיכיו בהנהגת העם, למרות שהוא כֻּנָּה על-ידי העם לעתים מלך (ראה פרשת קרח) אך "מלכותו" לא עברה בירושה לבנו או לבניו. בניגוד גמור למה שהתפתח אצל הגויים שבמרוצת הדורות, שמו עליהם מלך והמלך הוריש את המלוכה לבנו בכורו. משה בסוף ימיו, מינה מנהיג ממשיך, "על-פי הדבור" ולא על דעתו. מינה את הושע בן נון שקרא לו בשם יהוֹשֻעַ.

השמות בתורה תמיד סמלו ניתנו על-רקע אירוע כשלהו, כגון: ישמעאל כי שמע האל את בכיו את יצחק כי שרה צחקה ולא האמינה כי תלד בגיל מאוחר כל כך, ואת יעקב כי עקב אחר עשו ומשה כי נמשה מהיאור ולכן השם יהושע שנתן לו משה בא לומר: כי האל-יְהוּ - יושיע את עמו. גם שיטת הורשת השלטון לבני השליטים הן מלכים במסגרת מלוכה על-ידי המלך אביהם והן רודנות על-ידי רודן שממנה את הנאמן לו וזה משאיר כנעלם את כישוריו של מי מונה למשול או לשלוט. לא יודעים אם הוא ישר וחכם וטוב, או שהוא כסיל חסר אושיות שלטון ורודה בעם.

בתקות המדבר ולאחר מכן בארץ ישראל, הכהנים נהיו מנהיגי העם, כאשר הַכְּהֻנָּה בעם ישראל עוברת בירושה לילדי הכהן. יחד עם התורה אינה חוסכת שבטה ממנהיגי העם, שֶׁשָׂרְחוּ ולא הלכו בדרך הישר, בקורת זו נטלו מאוחר יותר נביאי ישראל הוכיחו את המנהיגים.

הדוגמה הבולטת היא תוכחת נתן הנביא לדוד מְנָאַם, שהיה חזק ולא סלח על פגיעה בו, תוכחה זו הפכה להיות למשל שנקרא "כִּבְשַׂת הָרָשׁ" (שמואל ב'/י"ב). כאן נתן הנביא הלך להוכיח את דוד המלך ולא חשש מעשות זאת על פרשת אוריה החתי ובת שבע אשתו שאמר לדוד:

היה עני ורש שהייתה לו כבשה אחת ועשיר שהיו לו עדרי כבשים, אך העשיר חשק דוקא בכבשת הרש וגזלה ממנו. בכך הוקיעו נתן הנביא את דוד המלך על ששלח את אוריה החתי לחזית למות בקרב כדי לקחת את אשתו בת שבע לו לאשה.

ותקראי לי אישי ולא בעלי

פסוק זה ותקראי לי אישי ולא בעלי, לקוח מההפטרה של במדבר (הושע ב/א-כב) כאשר "הבעלות", כאן היא במשמעות קנין מלא המיוחס לפי הַפְּשַׁט לְאִשָּׁה כ"קנינו" של האיש. אך לפי הדרש הכונה כאן כמו בשיר השירים יחסים בין אלוהי ישראל כבעל וישראל כאשתו. ברם בימינו הרעיות סולדות מהביטוי "בעלי" ובצדק, כי הרעיה של גבר אינה קנינו-רכושו.

יחד עם זה יש היבט חיובי לדבר לֵאמוֹר: כשם שאדם איננו מותר וזונח קנינו, כך אין הבעל רשאי לותר על רעיתו ולזנוח אותה. ברם ההפטרה מבקשת כאן להזהיר את ישראל מפני "בעלים"(אלילים) שיש לסלקם מקרב ישראל, ושיאמינו רק באלוהי ישראל. ויש להתייחס לאמור רק כהדמיה בלבד שישראל היא כרעייתו של הקב"ה, שנדרש להיות נאמן לה', כדי לזכות לאמירה המסיימת את ההפטרה: וארשתיך לי לעולם.

הֲרֵי הָאָדָם דוֹמֶה לְמַרְאָה כְּפִי שֶׁהוּא מַרְאֶה כָּךָ נִרְאָה
מוּטַב לוֹ לִשְׁעוֹת לְהַתְרָאָה כִּי זִלְזוּל יוֹלִיכוֹ לְצָרָה נוֹרָאָה
עֶמֶּנוּ הָלַך לוֹ רַבּוֹת בַּמִּדְבַּר כְּשֶׁרוֹוֵחַ לוֹ, בַּמִּדְבַּר לֹא נִזְכַּר
וּמוֹצֵא כִי סֶבֶֶל הַמִּדְבַּר חָזַר וְנַעֲשָׂה שָׁקוּעַ בְּצָרָה עַד צַוָּאר
קוּם עֲשֶׁה אַל תְּאַחַר כְּשֶׁבַּפֶּתַח רוֹבֵץ אוֹיֵב וְצַר

וְיֵשׁ לִזְכּוֹר אַחַת וּלְתָמִיד שֶׁלֹּא כֹּל מַחְזִיק סֶפֶר תַּלְמִיד
וְרַבָּה הַדֶּרֶךְ לְמַלְכוּת דָּוִד אֵין בַּדִּבּוּר לְבַדּוֹ כְּדֵי לְהָעִיד
עוֹד עָמָל רַב וְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה וְאֵין לְצַפּוֹת לְעוֹד נֶס חֲנֻכָּה
עוֹד יוֹשֵׁב לוֹ עַמֶּנוּ בַּסֻכָּה וּלְבֵּית קֶבַע אֵין לְאַבֵּד דַּקָּה
לָכֵן כֹּל יָד זְקוּקָה לְיָד וּלְחָגוּרָה הָדוּקָה