העובדה שהפרטיות נשחקה עד דק בעידן הווירטואלי, היא בגדר מוסכמה ותיקה. יש מי שמקריב אותה מרצונו, יש מי שמאבד אותה בעל כורחו. אך דווקא פסיקה של בית המשפט העליון בעניינה של מדיה קדומה בהרבה - ספרים - עשויה להוות אבן דרך ואולי אפילו נקודת מפנה בהחזרתה של הפרטיות לחיינו.

השופט נעם סולברג קבע - בהסכמת השופטים מרים נאור וסלים ג'ובראן - שיש לגנוז ספר בו הופרה בצורה גסה וקשה פרטיותה של האישה שעל חייה הוא מתבסס. נכון שהשופטים הדגישו שמדובר בצעד נדיר שיינקט רק כאשר ההפרה בוטה במיוחד, אך בדבריהם - ובעיקר ב-60 העמודים המאלפים והמרתקים שכתב סולברג - יש בהחלט עקרונות הניתנים למימוש גם במדיה האינטרנטית.

נקודת המוצא של סולברג איננה חדשה: הזכות לפרטיות אינה מוחלטת וחופש הביטוי אינו מוחלט; יש לאזן ביניהם ולקבוע בכל מקרה לגופו איזו משתי זכויות-יסוד אלו תגבר. מה שכן חדש הוא, שכאשר הפגיעה בפרטיות חמורה במיוחד - לא יאמרו בתי המשפט את שהם אומרים בענייני לשון הרע: תתבע ותקבל פיצוי. אין טעם במתן פיצוי אחרי שהסודות האינטימיים ביותר הופכים לנחלת הכלל; יש למנוע מראש את הפגיעה הקשה הזאת. סולברג לא אומר זאת במפורש, אך נראה שזהו אחד היסודות של פסיקתו.


קל וחומר מיצירה ספרותית


סולברג מדגיש את חשיבותן של היצירה הספרותית בכלל ושל סוגת האוטוביוגרפיה בכלל, ובכל זאת מגיע למסקנה - ההגיונית והמוכחת היטב - שהללו לא יכולות לבוא על חשבון נזק בל ישוער לצד שלישי. ואם כך לגבי ספרות, דומה שהדברים יפים על אחת כמה וכמה לציוצים בטוויטר, לפוסטים בבלוג או לסטטוס בפייסבוק. שהרי איש לא יטען, שחשיבותם החברתית והתרבותית של האחרונים מתחילה להתקרב לזו של הספרות.

מכאן קצרה הדרך למסקנה, כי מי שיפר את הפרטיות של חברו בפרסום וירטואלי - יתקשה מאוד להתגונן בנימוק של חופש הביטוי. לא רק שפסק דינו של העליון יאפשר ככל הנראה לנפגע לתבוע ולקבל פיצוי, אלא ייתכן גם שניתן יהיה להשתמש בו כדי להסיר פרסומים שכבר נעשו ואולי אפילו למנוע פרסומים שטרם עלו לרשת.

כדאי גם לשים לב לפיסקה אחת כמעט בסופו של פסק הדין. סולברג קובע, שאפילו אם נשוא הפרסום ויתר על פרטיותו - הוא יכול לחזור בו בכל עת. זוהי זכות כה חשובה, אומר סולברג, עד שאדם יכול לשנות את דעתו. ובלשוננו: זה שהרשיתי למישהו לתת לי סטירה, אינו אומר שאני חייב להרשות לו לתת לי אותה שוב ושוב. וגם זה כמובן רלוונטי מאוד לאינטרנט, בו אדם יכול להסכים תחילה למשל לפרסום תמונתו ואז להתחרט. קביעת העליון היא חד-משמעית: זכותו להתחרט וחובתו של המפרסם להישמע לו.


אפשר לאכוף גם באינטרנט


יתרה מכך: סולברג מציין בהרחבה את חשיבותה של הגנת הפרטיות ביחסים בין בני זוג: "במערכות יחסים שכאלה, חושפים בני הזוג באופן הדדי זל"ז את מאווייהם, רצונותיהם ושאיפותיהם הכמוסים ביותר. גם את עמדותיו ודעותיו כלפי עמיתים לעבודה, בני משפחה, חברים ובני זוג מן העבר, חושף בן-זוג בפני בת-זוגו. מידע רגיש זה, ניתן לבן הזוג השני, על מגש של כסף, מתוך הנחה כי זה ישמש כבן-ברית נאמן וכבעל סוד. זהו החוזה ה'לא-כתוב' בין בני זוג, המנהלים מערכת יחסים רומנטית ארוכת-טווח. אלה הם 'תנאי העסקה'. כל בר-דעת יודע זאת".

גם הדגשה זו ניתנת ליישום בעולם הווירטואלי. אם פלוני יחלוק עם עוקביו/גולשיו/חבריו חוויות אינטימיות, בית המשפט יידרש לראות זאת בחומרה יתרה. אולי לא באותה חומרה כמו במערכת יחסים קבועה וארוכה, אך עדיין ביותר חומרה מאשר סיפורים על עמיתים לעבודה או רכילות על חברים למשחק כדורגל.

האכיפה היא כמובן שאלה נפרדת, לנוכח האנונימיות שמקנה הרשת. אך דומה שברשתות החברתיות הבעיה פחותה, משום שהן הרי בנויות על רצונו של הגולש/המצייץ לפרסם את הגיגיו, מחשבותיו וחוויותיו. ובכל מקרה, הטכנולוגיה מאפשרת לזהות ולאתר גם את מי שאינו מזדהה, ובתי המשפט כבר מפעילים אותה בעיקר בתביעות לשון הרע.

אם עורכי דין ושופטים יעלו על המסלול שפתחו בפניהם סולברג, נאור וג'ובראן, ייתכן שבעוד שנים מועטות נוכל לציין את פסק הדין הזה כאירוע שתרם להשבת השפיות וההגינות לעולם הווירטואלי, ולו בצורה חלקית. אולי בתחילה יהיו יותר מדי תביעות ואולי לבתי המשפט יידרש זמן למצוא את האיזון הנכון, אך הכלים כבר ניתנו בידי בית המשפט העליון. כעת יש לחזור ולתחום את הגבולות שבין רשות היחיד לרשות הרבים, שבין הביטוי לביזוי, שבין הציבורי לאישי.