יצאו כמה פרחחים תמהוניים בשולי הישוב יצהר, נתנו דרור ללשונם והפריחו שירבוטים של פורקן בנוסח "תג מחיר".
הארץ געשה ורעשה ודינם חיש נחרץ בציבור.
כל אדם בר דעת שינסה לעמוד על מניעיהם בבוא העת לשופטם, חייב להביא בחשבון גם את מה שעבר על הוריהם, משפחותיהם ושכניהם בתשעה באב תשס"ה בניסיון להבין שהאירוע הקשה ההוא נצרב בתודעתם ויש לו השלכה על אישיותם ועל התנהגותם.
בראותם את חיילי צה"ל שהיו במקום כדי לשמור על הישובים, התהפכה התמונה בדמיונם ותבונתם התעוותה. מבחינתם היו אלה אותם חיילים במדים כהים עם סמל דגל ישראל על הדש שנעו לפני תשע שנים בשורות כרובוטים נטולי רגש לעבר גוש קטיף במטרה לעקור את הישובים על יושביהם ההמומים.
על העקירה ההיא ואופן ביצועה במצוות ממשלת ישראל בראשות הגנרל
אריאל שרון, אין צורך להכביר מלים. כל הארץ הזדעזעה ושפשפה עיניים כלא מאמינה למראות ולקולות.
בדיעבד התברר שהנזק הנפשי בעקבות המעשה הזה חרץ חריץ עמוק וקשה על המגורשים ולא פסח גם על המגרשים. הרגישים שבהם דרשו מצה"ל לזכותם כ'הלומי קרב' בשל הסבל הנפשי שנגרם להם כתוצאה מובהקת מהגירוש בו השתתפו וביקשו להעניק להם סיוע נפשי פסיכולוגי.
אין להתעלם מהמעשים אך גם מהסיבות והגורמים ששיבשו את דעתם של הנערים בגבעות הסמוכות לישוב יצהר, מה גם שגיל העשרה ידוע כבעייתי ולא רק ביו"ש אלא גם בתל אביב ובכל מקום אחר בעולם. כל כך ברור שהצעירים הללו כלל לא הבינו את חומרת מעשיהם ושהאמוציות והתסכולים היו המניעים.
אני מצפה לתחקיר פסיכולוגי-לאומי שיסתמך גם על מישנתו של המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק באומרו שאין ילד רע, אלא ילד שרע לו. לתשומת ליבם של גורמי החינוך והדאגה לשלום הילד והנוער בכל רחבי ארץ ישראל.
מעשיהם של הנערים חסרי האחריות שהדליקו את הבעירה, גררו להתבטאויות נלוזות דווקא מפי אנשים מבוגרים שגילם ונסיונם אינם לכבודם להתבטא באופן אמוציונאלי אלא בשיקול דעת ובנימוק הגיוני. כמו שלנערים היה מניע, מתברר שגם לאותם מכובדים אנשי הרוח היה מניע להתבטאויותיהם שהופגנו בקיצוניות ובשנאה יוקדת לעבר יהודים שדעתם אחרת. אחד מהנציגים הבכירים שלהם הסופר
עמוס עוז איבד ריסון עצמי וכינה אותם כ"ניאו-נאצים", וכמה מחבריו אף תמכו בהתבטאות הנלוזה הזאת.
ההבדל הגדול הוא בפער שבין תשפוכת ילדותית חסרת אחריות לבין אמירות של קבוצת אנשי רוח שמתהדרת בהשכלתה, בבגרות מחשבתית ובהגות פוליטית וספרותית.
אחרי כשלון מלחמת לבנון השנייה בה נשלחו חיילי צה"ל בחוסר אחריות שערורייתית להילחם במצוות רה"מ
אהוד אולמרט וממשלתו, התייצב האב השכול הסופר דוד גרוסמן בככר מלכי ישראל (שהוסב על שמו של הנרצח רה"מ
יצחק רבין), זעק את כאבו על נפול אורי בנו לשווא, היפנה את רגשותיו וכאבו הנורא וכינה את ממשלת אולמרט "ממשלה חלולה".
כל מי שצפה בו ושמע את התבטאותו הזדהה עם כאבו.
בספר מלכים ב' בטקסט התנ"כי מסופר על הנביא אלישע בדרכו לבית אל (כן... "בשטחים", מעבר לקו הירוק!), וכך כתוב: "בעלותו בדרך, ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו: 'עלה קרח עלה קרח' (זמן רב לפני האופנה של המאה העשרים ואחת שבה כל גבר שני מגלח את שיער ראשו), ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים (
מאיר שלו השתמש בציטטה לכותרת ספרו) מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים. וילך משם אל הר הכרמל ומשם שב שומרון " (שוב: מעבר לקו הירוק...)
גם כאן, המעשה הנורא של הנביא אינו עומד ביחס למעשיי הנערים. חז"ל חשו שלא בנוח בנסיונם לפרש את חומרת העונש ודנו את הנביא אלישע לכף חובה על שכשל בתפקידו.
גם לגמרא לא הייתה תשובה לסיפור ואת המחלוקת פטרו באומרם: "לא דובים ולא יער".
כלומר, לא היו דברים מעולם. בכך מנעו עצמם מהתמודדות עם פרשנות מחייבת.
ראוי היה שלפני שפיטה נמהרת בתקשורת, כדאי להציב סכר לפיותיהם של חכמים בני ימינו ואז אולי הלב יתרכך בטרם יתקשה לבלי רחם.
