במרבית השנים פרשת השבוע שלנו, נשא, נקראת בשבת שלאחר חג השבועות, יום מתן תורה. והמסר מובן, כי כשיהודי מקבל את התורה בסדר של "נעשה ונשמע" נעשה קודם לנשמע, כפי שהכרזנו וקיבלנו על עצמנו במעמד הר סיני, הוא זוכה לגבהות רוחנית, לנשיאת ראש שאין שום דרך אחרת להגיע אליה. אומנם אחת לכמה שנים, בהתאם לקביעוּת של לוח השנה, פרשת נשא נקראת בשבת שלאחר חג השבועות וזו הקביעוּת גם השנה. לכן מסתבר לומר שהפרשה הזאת נושאת מסר חינוכי, לא רק להתעלוּת שהיא תוצאה של קבלת התורה בחג השבועות, אלא יש בה גם מסר חינוכי שמהווה הכנה לחג השבועות עצמו. ומעניין שהמסר הוא אותו מסר, נשיאת ראש. רק שיש נשיאת ראש שפירושה התעלות כתוצאה מקבלת התורה ויש נשיאת ראש שפירושה התגברות על ההפרעות בדרך לקבלת התורה.

לפני ואחרי

הפרשה פותחת בנשיאת ראש (במדבר ד): כא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [כב] נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. בתחילת הפרק, לקראת סוף הפרשה הקודמת קראנו: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ב] נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי--לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם. גם בתחילת הספר קראנו: [ב] שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. כשהכוונה לְמִפְקָד כמובן. וכך גם בספר שמות: כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם. מסתבר שנשיאת ראש היא חיונית ביותר בהוויה של יהודי ואת זה מדגישה לנו התורה שוב ושוב. וכאמור, מה שיוצא מהשינוי בקביעוּת זמן הקריאה של פרשת נשא, לפעמים לפני ולפעמים אחרי מתן תורה, מלמד שהתורה מכוונת אותנו לשני סוגים של נשיאת ראש, אחד שמהווה הכנה לקבלת התורה ואחד שבא כתוצאה מקבלתה.

אפליה בין אחים?

ללוי בן יעקב היו שלושה בנים, גרשון, קהת ומררי. צאצאיהם הופקדו על עבודת המשכן, פירוקו לקראת כל מסע, הובלתו במסעות והרכבתו בכל חניה. גרשון הוא בכורו של לוי והמיפקד של בניו מלווה בנשיאת ראש; קהת הוא הבן השני וגם אצל בניו יש נשיאת ראש; ומה עם הבן השלישי, מְרָרִי? הנה הפסוק שמדבר על המפקד שלהם: [כט] בְּנֵי, מְרָרִי--לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית-אֲבֹתָם, תִּפְקֹד אֹתָם. אצלם אין נשיאת ראש. מעניין למה. בני קהת הופקדו על עבודת הקודש, היו אחראים לטיפול בכלים המקודשים ביותר, ארון הברית, המנורה וכו'. עד כדי כך מקודשים שנישאו על הכתפים, לא על עגלות. בני גרשון הופקדו על משא היריעות שהיו במשכן, הדפנות, הגג, מסך החצר וחיפויי הכלים. על בני מררי הוטלה האחריות לשלד הקשיח של המשכן, הקרשים שמהם היה בנוי, הבריחים העמודים וכו'.

מחויבים ומחויבים יותר

בנשיאת הראש יש איזו נגיעה של כבוד, אולי אפילו של גאווה מסוימת, רק שכאן מדובר בגאווה חיובית, נשיאת ראש בגאון אל מול המנגדים לדרך התורה. את הגאווה הזאת מעניק לנו הקב"ה במעמד הר סיני, כאשר הוא בוחר בנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" והוא מבטא אותה שוב ושוב במיפקדים שתחת הכינוי נשיאת ראש. בכך מעניק לנו הקב"ה את הכוחות הדרושים לעמוד איתן אל מול כל התנגדות ולשמור על דבקות מלאה בו יתברך מתוך מודעות של "גאון יעקב". ככלל, שבט לוי נבחר להיות הנציג של כלל ישראל בעבודת הקודש. הנבחרים בשבט לוי הם אהרון ובניו, הכהנים שעליהם מוטלת השליחות לעשות עבורנו את העבודה בבית המקדש. על כל יתר בני השבט הוטלה השליחות שניסח משה רבנו (דברים לג): יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל.

שבט לוי כמייצג

היחוד של שבט לוי בא לידי ביטוי כבר במדבר, תוך כדי תהליך ההתהוות של עם ישראל, כאמור בפרשות הראשונות של ספר במדבר. ומכיוון שעליו מוטלת השליחות להדריך את כלל ישראל בעבודת ה', היה זקוק לנשיאת ראש נוספת, לחיזוק מיוחד שיעניק לו כוחות לבצע את השליחות שהוטלה עליו. לכך באה נשיאת הראש הנפרדת של בני לוי, לא די להם להכלל בנשיאת הראש של כלל ישראל. ועדיין נשאר לברר מדוע רק קהת וגרשון זכו לנשיאת ראש ומררי לא. וגם, מה זה אמור ללמד אותנו ביחס לעניינים שהזמן גרמא, קבלת התורה בחג השבועות ובכלל. המדרש רבה בפרשתנו אומר: בבני קהת ובני גרשון נאמר בהן נשיאות ראש (לפי) שחלק להם הקב"ה כבוד; לקהת בעבור כבוד הארון, ולגרשון על שהיה בכור; אבל בבני מררי, שלא היו אלא בני פשוט (לא בכור) ועבודת מַשָׂאָם לא היה אלא קרשים ובריחים ועמודים ואדנים, לא נאמר בהם נשא את ראש.

שלוש רמות של מודעות

ההסבר של המדרש נשמע תמוה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ'; היתכן שהתורה התכוונה להדגיש את נחיתותם של בני מררי שהיו "בני פשוט" והיו ממונים "רק" על הקרשים וכו'? על כרחך, אומר הרבי, שלא רק שאין כאן פחיתות מעלה אלא אדרבה, יש כאן רמז למעלתם הגדולה של בני מררי. וההסבר - הקמת המשכן והשירות בו (כמו גם עבודת ה' מאז ועד בכלל) חייבו שתי תנועות נפש; א) גיוס כל הכשרונות להפקת המיטב בעבודת המשכן ו-ב) התבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה. את תנועת הנפש הראשונה ייצגו בני קהת ובני גרשון, הם נדרשו לרתום את כל כוחותיהם לעבודת המשכן, וזה מצריך נשיאת ראש. לעומת זאת, בני מררי ייצגו את תנועת הנפש של התבטלות לה', את קבלת העול הפשוטה, את הנעשה שקודם לנשמע. בני קהת ובני גרשון היו זקוקים להגבהת ראש, "ויגבה לבו בדרכי ה'" בני מררי לא היו זקוקים לכך, הם התבטלו לרצונו יתברך.

שלושה שלבים

ואיך כל זה נוגע לקבלת התורה? ובעיקר, מה אנחנו אמורים ללמוד מדרכי העבודה של שלושת בני לוי? ובכן אמרנו שיש נשיאת ראש (פרשת נשא שקוראים) לאחר קבלת התורה וכתוצאה ממנה, ויש נשיאת ראש לפני קבלת התורה, שזה גיוס כוחות הנפש כדי לקבלה. ברוב השנים קוראים את הפרשה הזאת אחרי קבלת התורה ונראה לומר שזהו עניינם של בני קהת "כִּי-עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם" (פרק ז, ט) הם כבר קיבלו את התורה בשמחה ובפנימיות וכעת הם ממונים על כלי הקודש. בני גרשון ממונים על המעטפת של הקדושה, על יריעות המשכן. הם בשלב של נשיאת ראש, כלומר אגירת כוחות לקראת קבלת התורה לקראת כניסה אל הקודש. בני מררי לא מתעסקים בכלל בקודש ואפילו לא במעטפת, הם מחזיקים את השלד של המשכן. אז עם כל הכבוד לכלי הקודש וליריעות, השלד הוא שמחזיק הכל.

הרגיל והחריג

אז ברוב השנים, כשקוראים את פרשת נשא אחרי חג השבועות, המסר הוא שכתוצאה מקבלת התורה אנחנו זוכים לנשיאת ראש, להגבהה רוחנית. ומהעובדה שזהו הסדר במרבית השנים, מסתבר לומר שזו הדרך הרגילה של יהודי בעבודת ה', התעלות רוחנית כתוצאה מקבלת התורה. את המצב הזה מייצגים בני קהת ולכן הם נמנו ראשונים, כי זה המצב הרגיל אצל יהודי. אבל יש תקופות ומצבים נפשיים שבהם אנחנו מתקשים לקבל את התורה באמת, בשמחה ובפנימיות. לפעמים צריכים להתאמץ, לשאת את הראש, להגביה את עצמנו מעל טרדות היומיום, כדי לפעול בעצמנו את הנכונות לקבל את התורה. זה לא אמור להיות המצב, אבל זה קורה ואת זה מייצגים בני גרשון שעיסוקם במעטפת, במה שמכסה ומגביל את הקודש. כנ"ל, אצלנו זה אומר מאמץ להתגבר על מניעות ועיכובים בדרך לקבלת התורה.

המובן מאליו

ויש גם את בני מררי. הם כבר (או אולי מלכתחילה) לא זקוקים לנשיאת ראש. הם נושאים את השלד, את קרשי המשכן שהתורה מגדירה אותם "עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים". הם עומדים בהתבטלות מוחלטת לקב"ה, אינם זקוקים לנשיאת ראש כדי לקבל את התורה וגם אינם חווים נשיאת ראש לאחר קבלתה. הם כבר מעבר לזה, הם מזדהים באופן מלא עם רצונו של נותן התורה ועל כן קבלת התורה שלהם היא בדרך ממילא, בטבעיות גמורה. ומכוח ההזדהות הזאת עם הרצון העליון, הם ממלאים את תפקיד השלד בגוף החי של עם ישראל. בני לוי ככלל, הם מיעוט קטן בעם ישראל ובתוכם בני מררי הם רק שליש. אבל הם מורי הדרך של עם ישראל, והרי זה מה שמאפיין מורי דרך מאז ומעולם, עובדת היותם במיעוט. אנחנו אמורים ללכת בעקבות מורי הדרך ואף לשאוף להיות מורי דרך בעצמנו, גם אם אנחנו לא מבני לוי.

לא שבט לוי בלבד

ולכאורה, מה הרעיון ללמוד מהמשימות שהתורה הטילה על בני לוי? מי שהוא לוי שיעשה את העבודה שלו, מי שלא - לא. ובכן, מעבר לעובדה שכל מילה בתורה היא נצחית ויש בה הוראה עבורנו, הנה מה שאומר על זה הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל): ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו לְהִבָּדֵל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לְדֵעָה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים וּפָרַק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם - הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. אז צריכים לשאת את הראש כדי לקבל את התורה, לזכות להתעלות רוחנית כתוצאה מקבלת התורה, ובסוף להגיע להזדהות מוחלטת עם נותן התורה, בלי שום חוויה של התעלות.