"חודשיים [אחרי מבצע "ויקטוריה", שהיה בעשרה ביוני 1970] ... נכנסה לתוקפה הפסקת-האש, שסיימה הלכה למעשה את מלחמת ההתשה" - כתוב בויקיפדיה, שמציינת, כי המבצע שימש מודל למבצע הצליחה "אבירי-לב".
האמנם הצליח מבצע "ויקטוריה"?!
התשובה תלויה בנשאל.
הלוחמים ופיקוד הדרום סיכמו את המבצע בהצלחה. סיירת "שקד" חצתה את התעלה, והִכתה במצרים, שהופתעו. לעומתם, רב-אלוף חיים בר-לב, הרמטכ"ל, סיכמוֹ ככישלון, שחיזק את התנגדותו לפעולות תגמול. "מלחמות הגנרלים" לא התחילו במלחמת יום הכיפורים, אלא ביום השביעי של מלחמת ששת הימים, לכל המאוחר, וניזונה מהכישלונות המבצעיים של צבאנו במלחמה. עד היום מתקוטטים השחקנים הראשיים ותומכיהם על קומץ ההישגים המבצעיים באלף ימי הכישלון המונומנטלי בכל החזיתות של מלחמה זו.
ושוב, ראוי להזכיר - החיילים והפיקוד הזוטר עשו במלחמת ההתשה בכל מאודם, אלא שהלכו שולל אחרי פיקוד בכיר לא-מקצועי וחסר-אחריות, שאִיֵן את מאמציהם ואת הקרבתם.
בשלושים במאי 1970 בבוקר הִכה הקומנדו המצרי: ארבעה-עשר צנחנים נהרגו, שישה נפצעו ושניים נשבו בפשיטה מצרית על צפון תעלת סואץ. אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום, יזם בעידוד משה דיין, שר הביטחון, פעולת תגמול: "שקד" תחצה את התעלה שוב, ותכה במצרים מצפון לקנטרה, באזור, שבו ניתן לחסום את התגבורות המצריות. הרמטכ"ל בר-לב הוביל את ההתנגדות למבצע; ויש להניח, שמסיבות אישיות גרידא, שהתכסו ברתיעה מאבדות. רפול, קצין צנחנים וחי"ר ראשי, התנגד לבחירת "שקד" כמבצעת - כיוון שרצה שכוח צנחנים יבצע את המשימה, למרות הצלחות "שקד" בפעולות התקפיות במלחמת ההתשה.
להתיש את עם ישראל
בספטמבר 1969 פשט כוח בפיקודו של שלמה באום (סגן-מפקד יחידה 101 בשנות החמישים, שחזר לשירות קבע כמפקד פלוגת הסיור של חטיבה 7) על הקו המצרי במבצע "רביב" - הפשיטה המשוריינת. בשנת 1970 נכשלה סיירת מטכ"ל בניסיון לפשוט על הקו המצרי מעבר לתעלה (סג"ם
בנימין נתניהו כמעט טבע במבצע). בתגובה, פשטו במארס 1970 לוחמי "שקד" על הקו המצרי במבצע "סרג'נט". המִבצעים לימדו את משה דיין ואת אריק שרון, שפעולות התקפיות נגד המצרים בקו התעלה יכולות להוריד את גובה הלהבות במלחמת ההתשה.
"הקו [בר-לב] נועד להתיש את עם ישראל" - אמר לא-מכבר תא"ל (מיל') אמציה חן-פצי (אז - רס"ן, סגן-מפקד "שקד"); והקו הצליח מאוד במשימתו. השר דיין ואלוף שרון חוו את קשיי החזקת הקו, וכדי לעודד את רוח הלוחמים הצטרפו לכמה סיורי בוקר. שניהם הסכימו על מעבר לגישה התקפית - למרות התנגדות הרמטכ"ל.
מבצע "ויקטוריה" יצא לדרך כשהרמטכ"ל במוצב הפיקוד הקדמי (חפ"ק) של פיקוד הדרום, כדי להשגיח מקרוב על שרון, שנוּאוֹ משכבר הימים. היעד - הק"מ ה-32 מדרום לפורט סעיד, לא הרחק ממקום המארב המצרי. גדוד "שקד" ציוות ל"ויקטוריה" 134 לוחמים, שאליהם צורפו לוחמים מיחידה 707 של
חיל הים, מפעילי סירות מיחידת הצליחה של חיל ההנדסה, פלוגת שריון ככוח רתק, שתי סוללות תותחים, מטוסים ומסוקים. פצי, סגן-מפקד "שקד", היה עם הלוחמים ממערב לתעלה, ודני רהב-וולף, מפקד סיירת "שקד", נותר בחפ"ק.
למודי-ניסיון ממבצע "סרג'נט", שהפיק לקחים ממבצעיה הכושלים של סיירת מטכ"ל, הכינו רהב-וולף ופצי תוכנית יצירתית, שזכתה לברכת שרון ולהסכמת משה דיין, שר הביטחון, שקיבל את אישור הממשלה לפעולה ההתקפית. ובדיעבד - בברכתו של רפול. בר-לב לא ויתר, ודרש לבצע את המבצע אחרת - באמצעות כוח טנקים, שיירה אש מדויקת על המצרים מבלי לחצות את התעלה. כתוצאה מהוויכוח בין אלוף הפיקוד לרמטכ"ל אושרה פשיטה של כוח שריון על הקו המצרי בסמוך לאגם תמסח.
ארטילריה מעופפת
הצלחת "ויקטוריה" - למרות הנפגעים - לא שכנעה את בר-לב, שנראה סר וזעֵף, וכנראה קיווה לכישלון, שיפגע ביוקרת שרון. מספרים, שבר-לב נטף רעל נגד שרון בתדרוכו לכתבי חצרו במהלך המבצע, כשהכוחות עדיין לחמו ממערב לתעלה. אחר כך, בפגישה עם ועדת עורכי העיתונים, הדגיש הרמטכ"ל את הקרבנות (שלושה הרוגים ושבעה-עשר פצועים), והכריז על כישלון המבצע, שהתנגד לו מלכתחילה.
מי שרוצים - הנה מלחמת יום הכיפורים בתמצית מבישה.
למרות הצלחתו המבצעית, לא חרג "ויקטוריה" ממסורת פעולות התגמול, ולא נתן פתרון למצב המערכתי לאורך התעלה. בלי קשר ללוחמה הקרקעית, הוכרעה מלחמת ההתשה כבר בראשיתה בהחלטה סכלה של צבאנו לא להצטייד בארטילריה. בשנת 1970 הושלם המהלך המצרי בהצבת חטיבה סובייטית להגנה אווירית (נ"מ), שסגרה את שמי התעלה בפני חיל האוויר - כפי שמתארים דימה אדמסקי בספרו, מבצע קווקז, ודני שלום בספרו, רוח רפאים מעל קהיר. כך, נותרו לוחמי המעוזים ללא סיוע ארטילרי וללא "ארטילריה מעופפת", כיוון ש"הטיל כופף את כנף המטוס", והמצרים יכלו לכותשם ללא מפריע.
קו המעוזים המיותרים לחלוטין, שהוקמו בהון תועפות, בלי שום היגיון מבצעי, יצר בעיה קשה של ניתוק המוצבים. הדרכים אליהם נשלטו באש ובתצפית ממוצבי המצרים בגדה המערבית של התעלה. עשרות המוצבים, שכלל לבסוף קו בר-לב, לא רק שקרסו מדי פעם מול תקיפות הארטילריה המצרית, אלא שהיו יעד לפשיטות נשנות של הקומנדו המצרי. בניגוד לאגדות העירוניות, לא חיפו המעוזים אלה על אלה, היו מנותקים, ואפילו לא היה קשר עין ביניהם. הדרכים אליהם קראו למארבים של הקומנדו המצרי, וחייבו הקצאת כוחות גדולים מאוד של חי"ר ושל שריון לשמירת הקשר אל המעוזים. הוצאת חיילים לחופשה, או לטיפול רפואי, הכנסת מזון, מים, חימוש ואפסניה אליהם הפכה למבצעים מורכבים ועתירי קרבנות.
עוד לפני מלחמת סיני נוכחה ישראל, כי מִבצעי תגמול אינם יכולים לשמֵר שקט על גבולותיה. יתר על כן, רוב המִבצעים נועדו לשכך את דעת-הקהל הישראלית, ולשכנעה שמישהו מגן על המדינה מפני אויביה. הוכחה נוספת לכישלון מדיניות התגמול קיבלה ישראל ערב מלחמת ששת הימים מול ירדן ומול לבנון וב"קרב על המים" נגד הסורים. למרות זאת, שב צבאנו למדיניות של פעולות תגמול, שקנו במחיר יקר שקט לכמה שבועות/חודשים, אך לא היו תשובה מערכתית לבעיה.
ברווזים במטווח
הכנסת חיל האוויר לתקיפות אסטרטגיות בעומק מצרים הייתה מוצלחת מאוד, וכמעט הכריעה את המצרים. קהיר הגיבה בצעד, שלאצטגניני אמ"ן נראה בלתי-סביר לחלוטין: הכנסת חטיבה סובייטית להגנה אווירית לקרב מול ישראל בתעלה. זה היה תקדים מעניין כיוון שמעולם לא נשלחו חיילים סובייטיים ללחום בצד בעל-ברית של ברית-המועצות.
אחרי "ויקטוריה" שוב לא פשטו כוחותינו על המצרים - בהנחיית הרמטכ"ל - אלא המתינו לספוג את התקפותיהם כמו ברווזים במטווח. אם תרצו - הרי זה "פרוֹמו" מביש למלחמת יום הכיפורים, שמיסדה את החרדה מפני קרבנות, שמכתיבה את המדיניות הישראלית ומדכאת אותה מאז ועד עתה.
בתחילת אוגוסט 1970 זחלה מדינת ישראל להפסקת-אש, שנחתמה בתיווך לוחץ אמריקני. שבוע לאחר מכן, כבר הפרו המצרים את הפסקת-האש. הם קידמו סוללות טילים נ"מ לקרבת התעלה - בניגוד להסכם - והמתווך האמריקני מנע תגובה ישראלית. אזור מערב סיני הפך לאזור מוכה-טילים (אמ"ט), אך ראשי צבאנו לא הבינו זאת, ולא שינו את תורת הלחימה, את בניין הכוח ואת ההיערכות, שהובילו אותנו בטיפשות לתבוסה במלחמת יום הכיפורים. זאת, למרות תזכורת מצרית: בצוהרי שבעה-עשר בספטמבר 1971 הפילו שני טילים מצריים נ"מ מטוסKC-97 סטראטוקרויזר ישראלי, שטס במשימת מודיעין אלקטרוני כעשרים ק"מ ממזרח לתעלה, צפונה מאיסמעיליה, ושבעה מאנשי צוותו אבדו.
ועוד היבט לתבוסה הישראלית במלחמת ההתשה: ממשלת ישראל רצתה הפסקת-אש בכל מחיר. לכן, ויתרה על החזרת שבוינו ממלחמת ההתשה. שבויי ההתשה - פרט לפצועים קשה - שבו ארצה עם שבויי מלחמת יום הכיפורים כארבע שנים אחר כך, רק בפברואר 1974.
הבחירות לנשיאות חייבות להתקיים במועד שנקבע, כי אחרת - הכנסת תנחית מהלומת מוות על חובת הציות לחוק
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
