יום רביעי הקרוב, כ' בסיוון, לא אמור להיות שונה משאר ימי ד' האחרים. שום דבר במרחב הציבורי, גם לא במרחב היהודי, לא יזכיר לעצמנו כי זהו יום אבל ותענית, שמשקלו היה כמעט זהה לתענית יום כיפור. כמעט 800 שנה נהגו קהילות אשכנז להתענות ביום זה, לומר סליחות ולקרוא בתורה את הפרשה הנקראת בימי תענית, 'ויחל'. כך זה נמשך עד לפני כשבעים שנה, כשבטלו מעצמם מנהגי האבלות של יום כ' בסיוון, לנוכח מוראות השואה האיומה, שהאפילה על כל קודמותיה, בבחינת צרות אחרונות משכיחות ראשונות.
את התענית ביום כ' בסיוון קבעו גדולי הדורות, שהיו עדי ראיה לפוגרומים ולשחיטות: רבינו תם, בעל ה'באר היטב', מחברי 'שערי תשובה' וה'מגן אברהם', הש"ך והט"ז ועוד. ולמרות זאת נמחקו סממני יום דמים זה מהווי בתי הכנסת והמרחב הציבורי היהודי. הופתענו לגלות בשיחות במהלך השנים האחרונות, שאפילו לתלמידי חכמים מובהקים, בני תורה ויודעי ספר, אין מושג ירוק באשר לייחודו של כ' בסיוון. יהיו אפוא השורות הבאות בבחינת שיעור היסטוריה, ונר זכרון לנעקדים על יהדותם.
סידרת פורענויות כ' בסיוון החלה לפני 843 שנה, בשנת 1171 (תתקל"א), ימי מסע הצלב, בעיר בלואה Blois שבצרפת. גם לפני כן אירעו פורענויות דמים שיזמו נוסעי הצלב בשנים תתנ"ו ותתק"ז, אך לא נקבע להן יום תענית, ואין להן קשר לכ' בסיוון.
"יום הספד ותענית"
בפרעות תתקל"א, עקב עלילת דם מרושעת, על הטבעת נער נוצרי במי הנהר (שגופתו מעולם לא נמצאה וכנראה שכל סיפור הטביעה היה בדוי ונועד רק לשלהב את הרוחות), נלכדו 31 יהודים (ויש שכתבו ארבעים) ממנהיגי הקהילה והועמדו בפני ברירה אכזרית: להמיר דתם או לעלות על המוקד. היהודים בחרו באפשרות השנייה ונשמתם יצאה בתוך הלהבות ביסורים נוראים, ובפיהם שירת 'עלינו לשבח'. גדול חכמי אשכנז בעת ההיא, רבינו תם, מבעלי התוספות ונכדו של רש"י, ציווה להזכיר יום זה לדורי דורות, כפי שנכתב בספרי התקופה: "וקיבל היהודים אשר בצרפת ואיי הים, את היום המר הזה ליום הספד ותענית, וזכרו לא יסוף מזרעם, כדבר הגאון רבינו יעקב בר' מאיר, אשר כתב לאמור: 'גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כיפורים הוא'".
תענית כ' בסיוון ליוותה את עמנו ב-500 השנים שחלפו עד פרעות ת"ח-ת"ט (1648-1649). באותן שנים מרדו הקוזאקים והטטרים כנגד האצולה והכמורה הפולניים, בהנהגת הצורר בוגדן חמלניצקי יש"ו (הנחשב באוקראינה עד היום גיבור לאומי מהמעלה הראשונה, ופסליו מפארים כיכרות מרכזיים). במסעם להבסת צבא המשטר, פשטו גדודי הרשע של חמלניצקי (שכונה בפי היהודים: 'חמיל הרשע') על כל קהילה יהודית שנקלעה בדרכם, ורצחו במיתות משונות ובאכזריות חייתית (שרק זוועות הנאצים עלו עליהן) מאות אלפי יהודים, גברים, נשים וטף, חפים מפשע, לאחר עינויים ברוטליים. אחרים נמלטו חסרי כל ומתו במגיפות. רבים נמכרו לעבדים ולשפחות, והיו שהמירו דתם.
בשל פיזור מוקדי הטבח בשטחי אוקראינה, פולין ובלארוס, קשה לאמוד את מימדי האסון. מרבית החוקרים תמימי דעים, שלא היה כמותו מאז מרד בר כוכבא. הש"ך שחי באותה תקופה כתב על 100 אלף קרבנות, אך ר' שמואל פייבוש בספרו 'טיט היוון', המתעד את האירועים, העיד כי נרצחו 600 אלף. כיום נוטים להניח שניספו 300 אלף מבני עמנו.
סאדיזם בלתי אנושי
תיאור מצמרר של מימדי האכזריות, הונצח בספר 'יוון מצולה' שכתב ממש בעת ההתרחשויות ר' נתן נטע הנובר (ספרי תיעוד הזוועות כללו בשמם את המונח 'יוון', כדי להנציח את חלקה של הכנסיה היוונית-אורתודוקסית בפרעות):
"קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים; וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים; וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית, והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם.
"והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן, ושמו חתול חי בתוך הבטן... ותפרו הבטן, וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו הילדים בדדי אימותם. וקצת ילדים חתכו בשיפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם.
"והרבה לקחו בשביה, ונשים ובתולות עינו, ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד' מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק".
מיד לאחר הפרעות, בשנת ת"י, התכנס מוסד 'ועד ארבע ארצות', שגזר צום ותענית לדורות, ביום בו מתו מות קדושים רבי יחיאל מיכל מנעמירוב ורבי שמשון מאוסטרופולי, כ' בסיוון. הש"ך, רבי שבתאי כהן, שאף עליו עברה כוס התרעלה, כתב בספרו 'מגילה עפה': "על כן קבעתי לעצמי ולדורותי, לבנים ולבני בנים, יום צום ותענית אבל ומספד וקינים, ביום כ' בסיוון שבו ניתנה תורה היקרה מפנינים ועתה קרעוה פרעוה גויים רבים... וחיברתי הסליחות והקינות בבכי ותחנונים, לאומרם ביום זה בכל שנה ושנה עידן ועידנים".
שואת יהודי הונגריה
לאחר שואת 600 אלף יהודי הונגריה, ממש בשלהי המלחמה, התכנסה בשנת תש"ו שארית הפליטה של רבני הונגריה, וקיבעה את "יום הפורענות משכבר הימים" כ' בסיוון, שבו היו בשיאם השילוחים לאושוויץ וההשמדה, ליום אבל לדורות לזכר שואת יהודי הונגריה, ואף חיברו סליחות מיוחדות ליום זה. שנים אחדות שימרו יוצאי הונגריה יום זה, אך משהלכו לעולמם אחרוני האודים המוצלים, לא נשתמר דבר מכ' בסיוון.
קשה להבין מדוע נדחק מעמדו הייחודי של יום זה מלוח השנה היהודי. נראה שהסיבה לכך כפולה: האופי האנושי שמשכיח צרות ראשונות, וסירובה של 'רוח העם' לייחד יום אבל לפורענויות שהיו אומנם קשות ונוראות, אך אינו כולל את השואה הנוראה מכולן.
