לפני כחודש אסר בית המשפט העליון על פרסומו של ספר בשל פגיעה קשה בפרטיות של אשה. פסק הדין עורר תגובות נסערות של סופרים, המבקשים לשמור על חופש הדיבור ועל חופש האמנות. אין כמו שבוע הספר לדון בשאלה חשובה זאת.
אני חסיד נלהב של
חופש הביטוי, ראיתי תמיד את העיקרון הזה כאחד העקרונות של הדמוקרטיה וכבסיס לעיתונות חופשית ומצאתי את עצמי מגן בלהט על פסיקת בית המשפט העליון, שאסר את פרסום הספר.
השופטים נכנסו לפרטים והעריכו את הזכות לפרטיות של המבקשת (אשה שפרטיה נחשפו, כנקמה, על-ידי ידידה לשעבר) לעומת זכותו לפרסם יצירה ספרותית. המבקרים אמרו "פסיקה מטרידה מאוד המעוררת דאגה בנוגע לחופש הביטוי" או " גל של התנכלות לחופש הביטוי ולדמוקרטיה" ודיעה לא שונה "יש יצירות גרפומניות מכל מיני סוגים ויכול להיות שאדם יכתוב על משפחתו בצורה גועלית, אבל אי-אפשר להתערב בזה".
קראתי את הדיעות והתקוממתי. את הספר לא קראתי, כמובן, ולהערכתי ערכו הספרותי - מינוס. כתב פלסתר שכתב אדם כנקמה, איננו ספרות. ויש להדגיש, שלא כל מה שהודפס ונכרך בכריכה הינו ספרות, גם אם הוא ספר.
הרהוריי הוליכו אותי ליצירות אמנות אחרות: צילום, למשל. ואם מישהו העלה לרשת תמונות של חברתו לשעבר שנטשה אותו - תמונות שצילם בהסכמתה בעת קיום יחסים, והעלה אותן לרשת כנקמה. הוא יבוא ויטען שיצירות אמנות אלה אסור לפסול. האם יקפצו צלמי עיתונות, צלמי תעשיה, צלמי פרסום וצלמי אמנות ויגנו על "חופש הביטוי" של היוצר ה"אמן"?
קל להגיד שיש הבדל בין ספר ובין צילומי פורנו. זה לא נכון. ספר לא הופך להיות אמנות, כאשר הוא כרוך, כמו שצילום אינו הופך להיות אמנות ברגע שהופץ ברשת חברתית.
קראתי את פסק הדין שכתב השופט
נעם סולברג ומצאתי בו רגישות רבה ואבחנה נכונה לגבי החשיבות האמנותית ולגבי זכות הפרט. השופט לא כתב את דעתו על איכותו של הספר המדובר. מן הכתוב, יכולתי לנחש שגם הוא לא ראה כאן יצירת אמנות. מכאן, שהתגובה הביקורתית, לפעמים מתלהמת, על פסק הדין, הייתה מיותרת ופגומה. בשבוע הספר צריך להגיד זאת בפה מלא.
רב סרן שמועתי עלה בדרגה
בימים אלה הרשת רוחשת שמועות. רובן ככולן שמועות שוא ורובן ככולן זוכות לאוזן קשבת. זה מחזיר אותי לימים שנעלמה הצוללת דקר. ויקיפדיה אומרת שהדבר אירע בינואר 1968. הייתי אז כתב צעיר בסוכנות עתי"ם וסיקרתי את בית המשפט בתל אביב. יום או יומיים אחרי היעלמות הצוללת, פנו פקידי בית המשפט אל העתונאים וסיפרו ששמעו ממקור בטוח שהצוללת נתגלתה. מן הכרמל ראו אותה נכנסת לנמל חיפה.
שלושת הכתבים בבית המשפט - יגאל לב ז"ל ממעריב, משה רונן מ
ידיעות אחרונות ואני - מיהרנו אל הטלפונים הציבוריים, נדחקנו בין עורכי הדין שעמדו בתור המעורבב אל המכשיר החיוני. כשהסברנו את סיבת המהירות, נרתעו עורכי הדין לאחור ונתנו לנציגי הממלכה השביעית את הכבוד.
צלצלנו ושלושתנו קיבלנו את התשובה המאכזבת: השמועות חסרות בסיס. הצוללת לא נמצאה. נושמים ומתנשפים מיהרנו בחזרה אל המזכירות, לדווח שאלה שמועות שוא. אבל פקידי בית המשפט העדיפו את השמועות על פני הידיעות המבוססות, שהגיעו מן המערכות של אמצעי התקשורת.
חוששני שדעת הקהל לא השתנתה.
המכתב מהבנק קצת התאחר פתחתי את תיבת הדואר ומצאתי מכתב מוזר. בנק דיסקונט שלח הודעה משוכפלת לגב' עליזה פרידמן. הכתובת הייתה נכונה, פרטי החשבון נכונים וכן גם מספר תעודת הזהוי. רק פרט אחד נשמט מפקידי הבנק החרוצים: גב' פרידמן נפטרה לפני עשרים שנים, בחודש יולי, בגיל 103. לא מאוחר קצת לפנות אליה במכתב?
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
