|
|
עובר את מחסום העורכים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
בעיצומו של שבוע הספר, עולות בי שאלות נוקבות באשר למשמעותם, קיומם ואורך חייהם של הספרים.
קודם כל משמעות השם ספר - מגיעה מהשורש ס.פ.ר, כלומר ספירה. ספירה, על-פי התורה, אינה הספירה שלה אנו רגילים. ספירה, על-פי הזוהר, היא נתינה של אנרגיה מידי הבורא אל הנספר. כך היה כאשר ספר הבורא את השבטים ואת בני ישראל. הוא פשוט נתן להם אנרגיה כדי שיוכלו להמשיך לחיות.
על-פי הפירוש הזה, האם הספרים של ימינו באמת ממלאים את ייעודם? האם הם נותנים לנו אנרגיה, או שפעמים רבות מאוד הם מחלישים אותנו וגוזלים מאתנו אנרגיה, בגלל תוכנם?
ולעניין הספר כפי שהוא כיום - צרור של דפים, שעשויים מנייר, שעשוי מעצים. כל שוחרי איכות הסביבה יודעים היום שכמות הנייר העצומה שאנו משתמשים בה מכלה את העצים על פני כדור הארץ.
האם באמת נייר הוא שמגדיר ספרות או שירה? הרי הנייר הוא רק המצע שעליו מדפיסים את השירים או את הספרים.
בימים עברו כתבו על קלף, שנוצר מעור של בעל חיים.
היום, עברנו לצמחים. אבל למען האמת אלה הם רק הבסיס לדבר העיקרי, שהוא האותיות, המלים, המשפטים של השפה העברית.
מה קובע את איכות היצירה
כדי לבטא את השפה העברית אין כל צורך דווקא בנייר. להפך. המהפכה הדיגיטלית הפכה את הספרות ואת השירה למצרך הרבה יותר נגיש. אפשר לפרסם שירים בכתבי עת מקוונים, שאיכותם הספרותית אינה נופלת מכתבי העת שנדפסים על נייר.
מפעם לפעם אני שומעת קולות שמבכים את הספרות הכתובה על נייר, כאילו שהנייר הוא שקובע את איכותה.
כל הפרסים הספרותיים, למיטב ידיעתי, ניתנים על-פי הספרים שפורסמו, ולא על-פי פרסום באמצעים אחרים. סופר שכותב באתרים מקוונים לא נחשב במיליה הספרותי ל"סופר" או "משורר" במלוא מובן המילה, ואינו יכול לקבל פרסים, אם אין לו ספרים עשויים מנייר.
אבל הרי התוכן הוא שקובע את האיכות - מדוע להיתפס לצורת ההדפסה וההפצה של הכתוב? האם הנייר קובע את איכות היצירה?
המהפכה הדיגיטלית גם משחררת את הכותבים מעריצות העורכים הספרותיים, שמפרסמים בדרך כלל את הכותבים שמדברים אליהם, שהם מזדהים עמם, או שהם חברים שלהם.
יצירות נפלאות רבות לא הצליחו לעבור את מחסום העורכים הספרותיים ששלטו בעולם הספרות שלטון מוחלט כמעט. ואילו עכשיו נפתחו הדלתות, לכל הכותבים. כל אחד יכול לפרסם בבלוג שלו מה שהוא רוצה, ובאמת לפעמים האיכות ירודה למדי, אבל זה מחיר החופש. כי לכל אחד יש זכות קיום.
אבל מצד שני, הרבה יצירות שראויות להיקרא יכולות להיקרא עכשיו, מכיוון שהצנזורה האכזרית והבלתי נחוצה של העורכים כבר לא קיימת, והאמת והיופי של הספרות יוצאים סוף-סוף לאור.
ובאשר לאורך חייהם של הספרים - והשאלה הנוקבת - האם הספרות העברית תמשיך גם אם לא יהיו יותר ספרים בעולם? הרי שהתשובה היא שהספרות העברית לא התחילה כספר, אלא כשירים שנאמרו בעל פה על-ידי הנביאים הראשונים, ומכיוון שאיכותם הייתה גבוהה כל כך, הם נשמרו ולאחר מכן הועלו על קלף ואחר כך הגיעו לדפוס.
זו סלקציה מצוינת לכל הכתבים הנכתבים היום. מה שיישאר הוא שראוי להישאר, ואם לא יהיו ספרים, יהיו אמצעים אחרים להפצת הסיפורים והשירים והמאמרים.
כיום זה האינטרנט על כל גווניו ושלוחותיו - והעתיד - מי ישורנו.
אבל דבר אחד ברור לי - השפה העברית, על אותיותיה, טעמיה, נקודותיה, מילותיה ומשפטיה היא נצחית, היא לעולם לא תיעלם, עם ספרים או בלעדיהם, ואין לנו מה לדאוג בקשר אליה.
