ב-16.6.14 קבע שופט בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה, יעקב שקד, כי המדינה תהיה מיוצגת בידי פרקליט מפרקליטות המדינה בתביעתו נגדה של אייל תקוה, שהוגשה בטענה לנזקים שגרמה לו שביתת עובדי משרד החוץ. שקד מסביר בהחלטתו כיצד קבע זאת, בניגוד לאמור בסעיף 63 (א) לחוק בתי המשפט, האוסר ייצוג משפטי בתביעות קטנות למעט במקרים של "ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו".
בהמשך, ובאותה נשימה, הוא מוכיח בלוליינות מרשימה, כיצד בית המשפט בעצם מושתק ואין לו בכלל מה לומר בעניין, ואיש לא צריך לבקש את רשותו. למעשה, לטעמו, בית המשפט גם כלל לא רשאי לדרוש מהפרקליטות להציג "טעמים מיוחדים שיירשמו" והוא אינו יותר מאשר חותמת גומי.
שקד מסביר, כי הוא מסתמך על פסק דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, רויטל יפה-כ"ץ, מאפריל השנה. גם שם נדונה סוגיית הייצוג בידי המדינה בתביעה קטנה, וכמשקל נגד לסתור את האמור בסעיף 63 לחוק בתי המשפט, כתבה יפה-כ"ץ:
"סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, מסמיך את היועץ המשפטי או בא-כוחו לייצג את המדינה בהליכים בהם המדינה היא צד: 'בכל הליך שהמדינה צד לו תיוצג המדינה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו'. סעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, מגדיר מי הוא נציג היועץ המשפטי: 'נציג היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה - פרקליט בפרקליטות המדינה על שלוחותיה או מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו להיות נציגו או בא-כוחו'".
מה עושים בצומת?
אתה מעיין במה שכתוב בעברית קריאה, ומשתאה. כתוב: "מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו להיות נציגו" ולא נכתב שעליו להיות עורך דין. יפה-כ"ץ התייחסה גם לכך: "אמנם, היועץ המשפטי רשאי למנות כנציגיו אנשים שאינם בעלי השכלה משפטית (סעיף 1 לחוק הפרשנות לעיל), אך הדבר נתון לשיקול דעתו".
אך למרבה התמיהה, היא כלל לא ביקשה שהיועץ המשפטי יפרט את שיקוליו, בנימוק ששיקולים אלה לא נבחנים בבית המשפט לתביעות קטנות, למרות שבחוק נכתב מפורשות: "ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו". הרושם החמור הוא, שכאשר בפני בית המשפט מופיעים נציגי המדינה, בית המשפט מתקפל בפני דעתם והוא אף מונע עצמו מבירורים בעניין שיקוליהם.
במילים אחרות: מגיע אזרח לבית המשפט, מקום בו לכאורה הכל שווים בפני החוק, ושומע מהשופט שיש בעיה. יש כאן שני חוקים סותרים. האחד הוא חוק כללי, המתייחס לייצוג המדינה בהליכים משפטיים, והשני הוא חוק מיוחד לתביעות קטנות, ולפיו לאיש אסור להיות מיוצג. למיטב הבנת הח"מ, חוק זה נחקק מאוחר יותר והוא גובר על הקודם המתייחס לייצוג המדינה (וגם אם אין זה כך, אין לכך כל משמעות ונפקות).
ובכן, בית המשפט מתפתל ומסביר לנו שהוא הגיע לצומת T בעייתי, ובשני הכיוונים מוצב תמרור "אין כניסה". מימין מגיעים אזרחים ומשמאל פרקליטים. כלומר, לאן שלא יפנה, יסע נגד הכיוון ויפגע בנוסעים מולו. וכך, הוא מסביר לך שעליו לפנות ימינה, ולנסוע מול האזרחים. אך פרט לכך שאין זה נכון, הוא לא מנמק מדוע לא יסע מול הפרקליטים.
לאן נעלמה הגמישות?
כדי להבין את האווירה הכללית ואת האפשרויות בייחס לסדרי הדין בבתי המשפט לתביעות קטנות, הבה נעיין בסעיף 62 בחוק בתי המשפט: "(א) בית משפט לתביעות קטנות יהיה רשאי לקבל ראיה אף אם לא הייתה קבילה בבית משפט אחר; אין בהוראה זו כדי לגרוע מדיני חסינות עדים וראיות חסויות. "(ב) בית משפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, ובכפוף לסדרי דין שהתקין שר המשפטים לעניין סימן זה, יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה."
כלומר, טווח האפשרויות להחלטה בעניין סדרי הדין בתביעות קטנות מצטיין בגמישות מופלגת, ולמען האמת, אין מי שיבוא בטענות אל שופט שייטול לעצמו חרות החלטה בסוגיה שבה עסקינן. אז מדוע לפתע פתאום מתגלה קשיחות כה מגמתית, חד-צדדית ובלתי מובנת כאשר המדינה היא בעלת דין?
נראה שבית המשפט, בפרשנות לוליינית, יוצא מגדרו להעדיף את החוק הכללי, המוקדם, שאף אינו מחייב את המדינה להיות מיוצגת על-ידי עורך דין והופך את הדרישה הזו למחייבת, כך שכל תכלית החקיקה של בתי המשפט לתביעות קטנות, שההליך יהיה מהיר וללא ייצוג, מתאיינת לטובת הפרקליטות. בית המשפט אף לא היפנה קריאה למשרד המשפטים או לכנסת לטפל בסתירה בין שני החוקים, אלא קבע שאין להטריד את הפרקליטות, שדרשה יתרון מוגזם לעצמה כדי לנצח בכל מחיר.
הפרט המקומם ביותר בהחלטה, היה אמירתו של השופט ההגון והשוויוני שקד, לפיה יוכל גם האזרח התובע לשכור שירותי עורך דין: "מובן כי יש לקיים את ההליך באופן שוויוני, ולכן ניתן בזאת אף למשיב היתר לייצוג ע"י פרקליט, ככל שיחפוץ". זה מזכיר לי את אמירתו המפורסמת של אנטול פרנס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1921. כאשר נחקק חוק שאסור לישון מתחת לגשרים, התרעמו עניי צרפת, ופרנס הרגיע שאין זו רק פגיעה בעניים: "החוק אוסר על כולם, עניים ועשירים כאחד, לישון מתחת לגשר, לקבץ נדבות ולגנוב אוכל".
התובע מוזמן לחשוב שוב, אם כדאי לו להמשיך לבדו בהליכים שוויוניים של תביעה קטנה מול יריבה שהיא כה עוצמתית עד שבית המשפט לא נכנס לשיקוליה ומבטל את דעתו מפניה, והיא מיוצגת על-ידי עורך דין מהפרקליטות. לחלופין, כאמור, שישקול אם כדאי לו לנצל את ההצעה האצילית של השופט שקד ולשכור את שירותיו של עורך דין שיידע כיצד להתעמת בשוויוניות מול פרקליט מקצועי, ואפילו הוא מייצג את המדינה.
אם תקווה יחליט להסתלק מהעימות, מוצע לו שבזמן שיתפנה לו כתוצאה מכך, יקשיב לנאומי הנשיא
אשר גרוניס על אובדן האמון במערכת המשפט ויעיין בספרות במושגים שונים ומרתקים על-אודות צדק, שוויון, חוק וכיוצ"ב בבתי המשפט בישראל. כמו-כן, בהנחה שמסלול התביעות הקטנות נגד המדינה נסגר בכך סופית בפני האספסוף, הוא וכל קורא מוזמנים לשלוח לגרוניס מכתב ברכה, על הצלחת מערכת המשפט להגדיל את היעילות ולהקטין את מספר התיקים.
