מובילי ההפרטה <br>

בימים אלה עומדת על הפרק רפורמה מקיפה בחברות ממשלתיות. הכוונה היא להעמיד בין 19-10 חברות ממשלתיות להפרטה חלקית, כאשר גרעין השליטה יישאר בידי הממשלה. בין החברות שרפורמה זו מכוונת אליהן נמנות חברת החשמל, מקורות, רכבת ישראל, דואר ישראל, רפאל, עמידר ועוד.

מי שיצטרך להוביל רפורמות משמעותיות אלו הם חברי הדירקטוריון של החברות הממשלתיות, שמשימתם תהיה לבצע את השינויים ולהבטיח את רווחיות החברות. מה נדרש מהם בנקודת מפנה כה משמעותית בראייה אסטרטגית להתפתחותן של החברות הממשלתיות?

על הדירקטוריונים להיות מאוישים. על-פי נתונים שהתפרסמו, ב-100 חברות ממשלתיות הפועלות כיום בישראל, אשר שווי נכסיהן הכולל עומד על 183 מיליארד שקל, ישנן משרות ל-900 דירקטורים; מספר המשרות הבלתי מאוישות מוערך ב-500-400. הדבר מוביל לשיתוק חלקי או מלא של ההנהלות. יש לבצע איוש מהיר על-פי כללי מינהל תקין ושקוף, ולא להמשיך במצב הגורם לפגיעה בחברות הממשלתיות, ב-60,000 עובדיהן ובמשק כולו.

הניסיון להציג את תהליך "נבחרת הדירקטורים" כמזור לכל הבעיות, הוא משני לצורך המרכזי שהחברות ינוהלו ויפוקחו על-ידי דירקטוריונים מאוישים באופן מלא, מתאימים ובעלי כישורים. בעיקר עליהם להיות מסוגלים להתמודד עם בעיות הליבה והאתגרים המיוחדים המאפיינים חברות ממשלתיות, והכל בתנאי שהמדיניות שתיקבע תגובה בהחלטות ממשלה ותזכה בגיבוי מלא של השרים לביצוע הרפורמות הנדרשות.


הפרטה או גמישות ניהולית?


המצב הקיים גורם להצטברותו של נזק כלכלי הולך וגדל. הנתונים מלמדים על כך שהחברות הממשלתיות סיימו את 2013 עם הפסד של 809 מיליון שקל. למרות שיש גם חברות שמציגות רווחים כמו רפאל, התעשיה האוירית ונמלי ישראל, עדין התמונה הכוללת בעייתית. אין ספק,שהתופעה של דירקטוריונים לוקים בחסר תורמת לתמונת מצב זו.

דירקטוריון מאויש, הפועל בתנאים סבירים, יכול לעסוק בנושאי הליבה שלשמם הוסמך ולקבל החלטות לטווח הארוך. במסגרת זו יש להתייחס לשאלת ההפרטה.

על הדירקטוריון לבחון האם ההפרטה היא מחויבת המציאות. יש מגזרים בהם ההפרטה היא המפתח לקידום התחרות, ויש מגזרים בהם לא נדרשת הפרטה, אלא החלת גמישות ניהולית, אשר יכולה לחולל שינויים מרחיקי לכת. כמו-כן יש להבחין בין חברות הפועלות בתחומי תשתיות לאומיות חיוניות לבין שאר החברות, ולהעלות את השאלה עד כמה ההפרטה חיונית.

יש לבחון גם מהי תרומתה של הפרטה לחברה מצליחה מול ביצוע הפרטה בחברה המצויה בבעיה מבנית בעקבות רגולציה בעייתית, היוצרת גם בעיה פיננסית. כל מי שבקיא ביסודות תורת ניהול הסיכונים מבין, שאין לכרוך יחד חברות מצליחות עם חברות הפסדיות, אלא יש לטפל קודם ב"מורסה" ולהתחיל באלו היוצרות נזק ולא תורמות לכלכלת המדינה בצורה יעילה וראויה.

יש לזכור שהפרטה היא אמצעי ולא מטרה. אמצעי לשכלל את השוק לתחרותי יותר, להוריד מחירי שירותים ומוצרים, לבצע השקעות, לגייס הון וכמובן - לשפר את השירות או המוצר. בחברות ממשלתיות הגמישות הניהולית היא קטנה ביותר אם בכלל, כך שלהנהלה אין אפשרות לפעול כנדרש בשוק עסקי ולהתאים לעקרונות ולתרבות של שוק תחרותי יעיל שמגיב במהירות לצורכי הלקוחות. זאת בעיקר כאשר חלות על חלקן גם מגבלות אקסוגניות לגבי
התעריפים, כאשר גורמי המדינה הם הקובעים את תעריפי השירות.


העובדים: מעורבות, לא טרפוד


ההסכמים הקיבוציים המורכבים הקיימים בחברות הממשלתיות, כובלים את המנהלים בפעילות היומיומית השוטפת ויוצרים עלויות מיותרות ופגיעה בשירות. בחלקם, נעדרת האפשרות למתן תגמול למצטיינים, אין אפשרות לשוֹנוּת בין עובדים לפי איכות ותפוקה, הקידום נעשה רק לפי ותק, ישנה הגבלה בקליטת עובדים בשל הסכמי דור ב' הקובעים שכר נמוך ואחיד. בחלק גדול מהחברות מנגנוני הקליטה והפיטורים אינם בשליטה מלאה של ההנהלות, ולפיכך אין לה אפשרות לבחור את העובדים הרצויים ולתגמל בהתאם. כל אלה הם בלמים, הכובלים את היכולת לפעול בשוק עסקי ותחרותי ועוצרים את מנוף הצמיחה הכלכלית.

אחד האתגרים המרכזיים העומדים לפתחו של הדירקטוריון בתהליכי הפרטה, שינוי מבני או התייעלות הוא ההתמודדות עם סוגיית העובדים. יש לעגן את זכויות העובדים בהסכמי העבודה, להמשיך ולתת להם רשת ביטחון, ואף לאפשר להם לקחת חלק בבעלות באמצעות הנפקה מועדפת לעובדים. עם זאת, יש לפעול בנחישות במטרה להוביל לתוצאות ולא לאפשר לעובדים לעכב את התהליך, אם דירקטוריון החברה החליט שזהו הכיוון המועדף, ולתת לדירקטוריון תמיכה מצד רשות החברות.

יחסי העבודה עם העובדים והתנהלותם של הוועדים החזקים, מנעו לאורך השנים התייעלות בחברות ממשלתיות שהחזיקו במשאבי המדינה ודחפו את המדינה לכיוון הפרטות, שהניבו תמורה מועטה למדינה, תוך תשלום דמי הסכמה גבוהים לעובדים ללא השגת יעדים ראויים. חלק מהחברות נמצאות גם לאחר ההפרטה בקשיים כלכליים ניכרים,כמו צים ואל-על שנותרו עם תרבות עובדים בעייתית וסופגות הפסדים במהלך השנים.

אם תתאפשר גמישות ניהולית, ניתן יהיה לשפר ולייעל את החברות הממשלתיות. ולראיה חברות כמו רפאל ומע"צ, אשר הוכיחו, כי חתימה על הסכמי עבודה מתקדמים הובילו לרווחיות גבוהה, קידמה טכנולוגית ויכולת תחרות מוכחת, גם ללא תהליכי הפרטה.


להבטיח תמורה נאותה


עם זאת, יש חברות ממשלתיות בהן יש צורך בהפרטה. הנמלים הם דוגמה לענף שיש בו צורך בהפרטה. בשל ההתפתחות הנמלים לאורך השנים והמתווה שהתקבע של שלטון עובדים על חשבון לקוחות, נראה שהפרטה היא הדרך היחידה לחולל שינויים מהותיים. המבנה הנמלי כיום בישראל בשל ליישום הפרטה חלקית של רציפים ייעודיים או באופן מלא. ישנו מודל נוסף בעולם, שיש לשקול אותו, של הפרדה בין תשתיות לניהול, כאשר רק החלק התפעולי מיועד להפרטה והתשתיות נשארות בבעלות המדינה.

אחת הדוגמאות המעניינות היא חברת דואר ישראל. התנהלותה משקפת מכלול של בעיות מבניות של חברה ממשלתית. שאלת הפרטה או הבראה עומדת כעת במרכז הוויכוח בין הנהלת הדואר, התומכת בהבראה, לבין המדינה המעוניינת בהפרטה. דואר ישראל היא חברת שירותים, שעידן המונופול שלה חלף והיא מתחרה בחברות יעילות וטובות מהשוק הפרטי, ועליה לדאוג להתאים את עצמה במהירות לצרכי השוק כדי שתוכל לשרוד ולהתמודד עם התחרות.

סוגיה חשובה נוספת בתהליך הפרטה, הטומנת בחובה את המפתח להצלחת ההפרטה, היא תמחור נכון של החברה על-פי הערכת שווי המשקפת ערך ריאלי ואמיתי. זו צריכה להיות הערכה הלוקחת בחשבון את ההתנהלות הפיננסית הכוללת בראייה לטווח ארוך, ומאפשרת לבצע תהליך הפרטה חלקי או מלא עבור תמורה ראויה, המביאה לידי ביטוי את מלוא הפוטנציאל של החברה. יש למנוע מקרים בהן עלולות חברות להימכר בנזיד עדשים.

הדילמה המהותית בנושא החברות הממשלתיות היא הדרישה להתנהלות כחברה עסקית בעוד שהבעלים היא המדינה.לפיכך, השיקולים הם לא עסקיים בלבד. לא פעם מעורבים שיקולים פוליטיים. יש למגר כל השפעה לא ראויה,שאינה עולה בקנה אחד עם טובת החברה וטובת המשק הישראלי.

ההנהלות של החברות הממשלתיות מחויבות לציבור משלמי המיסים שהוא בעל המניות שלהן, ועליהן להתנהל על-פי אמות מידה צנועות, שקופות ויעילות, בהתאם לחוק. עליהן לאמץ את כללי הממשל התאגידי התקין ואת הקוד האתי. עליהן לפעול כחברה עסקית, על בסיס תוכנית המונעת משיקולי רווח והפסד, המחויבת לעמידה ביעדים בכל הפרמטרים הרלוונטיים. כמו-כן עליהן להוות דוגמה גם בנושאי ייצוג שוויוני לנשים ולאמץ ולקדם נושאים בעלי ערך חברתי וסביבתי. כל אלה הם אתגר לא פשוט.