בכל חודשי היותם יחד, הדגיש חילמי באוזני ליאת את חלומו להגיע לים. אף שלא ציין תחילה חוף ים מסוים, כיוון את שיחותיו עם ליאת שוב ושוב על החוף שאליו נכסף להגיע - החוף של יפו. רק קורא תמים לא הבין כבר קודם לכן, בפרקי החלק "סתיו", שחילמי צייר בדבריו וברישומי "הילד החולם" מפה גאוגרפית שבה שמור מקום נכבד ליפו במימוש הגשמי של "זכות השיבה". ליאת לא הבינה זאת תחילה, אך ככל שחילמי חזר להזכיר את הים בשיחותיהם, הבינה גם היא, שהים הוא מוטיב מרכזי בהגותו הפלשתינית (וכמובן גם בעלילת הרומן). לקורא המופתע מפירוש זה, מוצע לזכור שעלילת הרומן אומנם מתפרסמת במחצית שנת 2014, אך היא מתרחשת בשנת 2003, אחרי שתי אינתיפאדות רצחניות שבעזרתן ניסו הפלשתינים להאיץ את מימוש "זכות השיבה" אל "רמלה-לוד-יפו-חיפה וכו' באמצעות טרור של מתאבדים שהופעל במכוון נגד אזרחים בערי מדינת ישראל.

לביסוס הפירוש אני נאלץ לחזור שוב לשיחות צמד הגיבורים שלנו על נושא הים בפרקי החלק הראשון של הרומן. ביום הכרותם אמר חילמי לליאת כי עליו לקנות הרבה גוונים של כחול, כי הוא מצייר "הרבה מים ושמים" בציוריו (עמ' 29). בהמשך אותו יום עצמו גילה חילמי לליאת כי אינו יודע לשחות כיוון שברמאללה אין ים, ולים של עזה נמנע ממנו להגיע עקב הקשיים שמערים צה"ל על המעבר לשם. כל חייו היה רק שלוש פעמים בים.

ואז, מאחר שנעצרה פתאום, משתתפת בצערו של חילמי על מיעוט הפעמים שהזדמן לו לראות את הים, אמר לה: "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, - אבל יום אחד, את יודעת, יום אחד זה יהיה הים של כולם, נלמד לשחות בו ביחד" (35). מאחר שהניחה כי חילמי אמר את דבריו אלה "ברוח טובה", לא קלטה אז ליאת, שבעצם גילה לה אז לראשונה את חזונו כפלשתיני, שיום אחד תקום מדינה דו-לאומית, מחוף הים של יפו ועד הירדן, במקום מדינת ישראל הקיימת כבר עשרות שנים כמדינה ריבונית.

מכל הפעמים הרבות שבהם כיוון חילמי את השיחה שלו עם ליאת לדבר על הים, כדאי להתעכב על הפעם שבה צפתה ליאת יחד עם חילמי בצילומי הווידאו שקיבל ממשפחתו ברמאללה. בצילומים, שנעשו מהקומה התשיעית של הבניין ברמאללה, שבו מתגורר אחיו מרוואן, נקלטו כל בנייניה הגבוהים של ת"א וגם פיסה כחולה מהים שלה.

ליאת לא התאפקה וצפתה למחרת בסרט פעם נוספת, וכך סיכמה את החוויה: "כמה משונה ההיפוך הזה - לראות אותנו מבחוץ - לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום-יום את ישראל, את החיים הישראלים שלנו, היקרים, השוקקים, שמתנהלים להם שם בצד האחר, את חזיון השגשוג ואת ציי המגדלים הפורחים באוויר. אני רואה אותנו ומצטמררת שוב, כמו אתמול. כמה מעוררי קנאה, כמה מעוררי זעם, שנאה, אנחנו נראים להם משם" (192). כמו משה, רבנו הקדום, שצפה מהר נבו אל הארץ הנכספת - מהרהרת ליאת, כך כל פלשתיני צופה יום-יום ממרפסת ביתו אל פיסת התכלת שאליה הוא נכסף לשוב ביום מהימים.

ליאת מזייפת פטריוטיות

אף שבשלב הזה כבר הכירה ליאת היטב את הנרטיב הפלשתיני של חילמי - מנישול הוריו מביתם ומנחלתם בכפר אל-זר'ירה ב"נכבה" הראשונה, ועד חלום השיבה המתחדש מדי יום במהלכו צופה משפחתו מ"הר נבו" שברמאללה אל פיסת הים של יפו - המשיך חילמי להשמיע לה את "ההזיות הדו-לאומיות" שלו. חילמי היה יכול לחסוך את מאמצי השכנוע שהשקיע בליאת אילו ידע שזה מכבר השתייכה ל"מחנה השלום" בישראל ושיחד עם איריס אחותה גם התווכחה עם הוריה, ליד שולחן המשפחה בשבתות ("מאשימות את הכיבוש בכל הצרות, מגדפות את ממשלת הימין ואת המתנחלים"), בשם הפתרון הדו-לאומי הזה.

ואכן, אלמלא נכנעה לגחמה הפטריוטיות, שהציבה אותה מולו כמתנגדת לפתרון המדינה הדו-לאומית כל-אימת שהחל להטיף לה את השקפתו, הייתה ליאת מונעת ויכוח מהסוג שהתלהט ביניהם אחרי שצפו ביחד בסרט הווידאו ששלח מרוואן מרמאללה. למשמע שאלתו אחרי הצפייה: "הארץ הזאת קטנה - איפה ייכנסו כאן שתי מדינות?", השתלט עליה שוב "הפאתוס הפטריוטי" שאותו כה שנאה, כי אילץ אותה "לחתוך ימינה" ולהשמיע, "מול הקיצוניות הרדיקלית" שבה נימק חילמי באוזניה את תמיכתו בפתרון הדו-לאומי, את השקפתם השמרנית של הוריה, שתמכו בפתרון שתי המדינות.

וכך מסכמת ליאת את הרגשתה באותו מעמד: "איך שנאתי את נאיביות הסיקסטיז שלו, הפרחונית, העל-לאומית, את הביטחון שלו שכל ערכי ההומניזם מונחים בכיסו. הוא היה המואר, מתקן העולם, בעל חזון אחרית הימים - ולעומתו נשארתי אני עם הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא סקסי, ציונית בורגנית שמרנית. -גברת פרגמטיסטית מפוכחת שמתעסקת בהסדרי שלום פרקליטיים, בזוטות כמו גבולות מדיניים וריבונות" (193).

קריסת ליאת מול ואסים

מאחר שאסור היה לרביניאן להקצין את חילמי יותר מדי כתועמלן פלשתיני, מחשש שעל-ידי כך תפגע באופן חמור מדי בתפקיד המאהב שהוועידה לו בעלילת האהבה, הוסיפה מיד לאחר סצינת הוויכוח בין ליאת וחילמי את סצינת העימות שלה עם ואסים, אחיו של חלמי - סצינה שהתרחשה במסעדה המרוקאית בניו-יורק.

ואכן, את מלאכת השכנוע שהפעיל חילמי על ליאת בדרכי נועם במשך ימים, השלים ואסים, שהוא תועמלן פלשתיני מנוסה ומושחז יותר מחילמי, בנימוקים מפורטים יותר ובסגנון הרבה יותר אלים בשעות ספורות של ערב אחד: "אתם חיים בהכחשה - אתם מסרבים להשלים עם העובדה שבעתיד הלא רחוק תהיו מיעוט בארץ הזאת - מתכחשים למה שצפוי לקרות בעוד שלושים, ארבעים שנה בסך הכול - ריבונות דמוקרטית משותפת היא בפירוש העתיד הבלתי-נמנע של כל השטח כולו מהים ועד הנהר. הכיבוש הוא כבר בלתי-הפיך. אופי הפיזור של האוכלוסייה הערבית, הריבוי הטבעי שלנו - זאת גם מציאות בלתי-הפיכה, והמציאות מוכיחה משנה לשנה שהרעיון הטכני המיושן הזה של שתי מדינות ותוכנית החלוקה מארבעים ושמונה - הפתרון הזה, שפעם עוד היה אפשר להתווכח אם הוא צודק או לא צודק, כבר לא תקף בימינו" (210-202).

גם בוויכוח עם ואסים נדחקה ליאת, ושוב בניגוד להשקפתה, לגונן על פתרון הסכסוך בעזרת רעיון שתי המדינות. בעצמה תמהה, כיצד השתלט עליה הפאתוס פעם נוספת להתווכח עם ואסים, הפלשתיני העקשן, כאילו על כתפיה "מוטל לא פחות מעתידה של מדינת ישראל, גורל העם היהודי לדורותיו". יותר מכפי שהרגיז אותה ואסים בעקשנותו, כעסה ליאת על חילמי שהתכנס בשתיקתו, הפקיר אותה לטבח המילולי שביצע בה אחיו ולא טרח כלל להפסיקו. לכן הדפה את הכסא שלה בעיצומו של הוויכוח, קמה וכשהיא ממררת בבכי רצה לשירותים. היא לא חזרה משם לשולחן, אלא הסתלקה מהמסעדה. ואחר-כך לא נפגשה עם חילמי במשך שבוע.

בשלב הזה כבר אפשר לקבוע שדורית רביניאן העניקה ברומן הזה לדמות של ליאת את הביוגרפיה של עצמה, הן את זו המשפחתית (בת להורים שעלו לישראל מאירן) והן את זו האישית (ילדות ונעורים באחד מישובי השרון, שירות בצבא, לימודים באוניברסיטה, עיסוק בכתיבה ותקופת שהות בארה"ב). אך חשוב יותר, שבשיטת "הפוך על הפוך" (שהרי רק מתוך פטריוטיות שחוזרת ומשתלטת עליה מתווכחת ליאת עם ואסים וחילמי ומשמיעה להם את ההשקפה הציונית-שמרנית של הוריה - השקפה שהיא כפעילת שמאל מסתייגת ממנה לחלוטין) העניקה רביניאן לליאת בעיקר את הביוגרפיה הפוליטית שלה: את פעילותה הממושכת והמסורה בחוג קיצוני יותר של השמאל בישראל, זה שאיננו מסתפק בנסיגת ישראל לגבולות 1967, אלא מקיים קשר עם פלשתינים בארץ ובעולם לקידום הפתרון של מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

אין ספק, שבעשותה כך ביקשה רביניאן באמצעות הרומן הזה לא רק לחזור לשורת הכותבים הפעילים בסיפורת הישראלית, אלא בה-בעת גם להתייצב לצד "הגדולים" מבין סופרי השאננות לגורל ציון, שהתפרסמו בעולם כחשובי הכותבים במדינת ישראל בזכות תמיכתם - כל אחד לפי מידת קיצוניותו - בנסיגה לגבולות 1967, בהצהרה שהמדינה היא מדינת כל-אזרחיה, ובהסכמה לייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.

הערות סיכום

בעלילת הרומן הזה ביצעה דורית רביניאן פליק-פלאק, ששום מבקר ספרות הגון אינו רשאי להתעלם ממנו. מדובר ב"שְׁטִיק" ספרותי-אקרובטי ישן ונפוץ: לפתוח את הסיפור כעלילה אהבה המתובלת עם סיבוך אקטואלי שיוסיף לה מתח ויגביה את ערכה - כדי לפתות את הקורא לבלוע בהמשך פלקאט פוליטי ערמומי של הכותב. ולכן במקום להתיר לעלילת האהבה לזרום באפיק הטבעי שלה - כְּדִילֶמָה ששני אנשים בוגרים אשר התאהבו זה בזה היו צריכים להחליט בהמשך על פתרונה - קבעה רביניאן מראש לאהבתם של ליאת וחילמי תאריך תפוגה קרוב, אחרי חודשים אחדים, ופנתה לפתח את ההמשך כעלילה פוליטית, כדי להשמיע בה את תמיכתה בפתרון "הסכסוך" על-ידי ייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.

משום כך גם התקשתה מאוד להחליט, כיצד לסיים את הקשר שרקמה בחלק הראשון של הרומן בין ליאת וחילמי. המוות ההֶרוֹאִי שהעניקה דורית רביניאן לחילמי בסיום (בחוף הים של יפו, כמובן, ולא בחוף ישראלי אחר כלשהו...), הזכיר לי מסה שקראתי לפני שנים באחד מכרכי כתב-העת האיכותי "גליונות" (היו פעם כתבי-עת כאלה במקומותינו). באותה מסה התריע מתי מגד (חבל שמסאי מרמתו נשכח כה מהר) על הקלות שבה ממיתים מְסַפְּרִים את גיבוריהם. בהיותם במצוקה כאשר אין להם הצדקה אמיתית מתוך העלילה עצמה לעשות כך - הם ממציאים אירוע כלשהו, שאיננו נובע לא מאופיו של הגיבור ולא מקורות חייו, וממיתים אותו במהלכו - כמו שאומרים בשפת הרחוב - באופן "חד-וחלק".

עם זאת, מגיע לשבח את דורית רביניאן על השיפור הניכר בכתיבתה שגילתה ברומן הזה בהשוואה לשני הרומנים הקודמים שלה. מתברר שאחרי חמש-עשרה שנים ורומאן גנוז אחד (שההוצאה הכריזה על הופעתו כמעט לפני עשור) הפיקה היטב למדי ברומן הנוכחי את היתרונות של הכתיבה הריאליסטית, שלא הייתה מיומנת מספיק להפיק אותם כאשר כתבה את ספריה המוקדמים¹.

ועוד הערה המתייחסת לעלילת האהבה, שרביניאן לא השלימה אותה כראוי ב"גדר לחיה": מאחר שנכתבה בסצינות ריאליסטיות מפורטות ודְשֵׁנוֹת המתרחשות בניו-יורק, עם מספיק עליות ומורדות ביחסי האוהבים ועם מספיק דיאלוגים שנונים לשחקנים - הכל כמקובל בתסריט ריאליסטי סביר - ודאי יימצא לה בקרוב גואל בדמות מפיק קולנוע בעל יוזמה מארה"ב, שיפרש את הקיים וירחיב את החסר ויהפוך אותה לסרט חביב בז'אנר הסרט הרומנטי.

דברים כהוויתם

ולבסוף, אני עומד על זכותי להסביר, מדוע בניגוד לסדר המילים שרוב הכותבים משתמשים בו: "הסכסוך היהודי-ערבי" - הקפדתי במסת ביקורת זו להגדיר את "הסכסוך" בסדר המילים הבא: "הסכסוך הערבי-יהודי". בהסבר זה אני מגיב, כמובן, על השקפתה הפוליטית של דורית רביניאן, כפי שהציגה אותה ברומאן הנוכחי, בשם אותה זכות שבחסותה ביטאה את השקפתה בו הן כסופרת והן כפעילת שמאל ישראלית.

לדעתי צריך לכנות את הסכסוך" כסכסוך ערבי-יהודי, כי הערבים המאוגדים בליגה הערבית, בהתנגדותם לזכויות העם היהודי בארץ-ישראל (המפורטות בכל מסמכיו הרוחניים של העם היהודי מהתנ"ך ועד מגילת העצמאות) ובהתנגדותם למטרתה המרכזית של הציונות (לכנס מחדש את העם היהודי כולו בהדרגה בארץ-ישראל), הם אלה שהגו את הסכסוך הזה, הם אלה שמימשו אותו במלחמות שיזמו נגד קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, הם אלה שהעמיקו את נזקיו במשך שנים, והם גם אלה ששוקדים לקיים את הסכסוך במצבו זה הן על-ידי הסתת ערביי ארץ-ישראל נגד קיומה של מדינת ישראל הריבונית (תחת המותג קצר-הימים: "העם הפלשתיני"), והן על-ידי החזקתם לנצח במעמד של פליטים במדינות ערב הסמוכות, שבהן יכלו הפליטים זה מכבר להתערות כאזרחים וליהנות מכל היתרונות שמדינה יכולה להציע לאזרחיה במאה העשרים ואחת.

ולכן: לא רק שצריך להקפיד לכנות את "הסכסוך" כסכסוך ערבי-יהודי, ולא כסכסוך יהודי-ערבי, אלא גם מוצדק לצפות מרומן עברי שידייק במסירת העובדות על סיבותיו ועל נזקיו של "הסכסוך", לפני שמחברו מְאַמֵּץ את הנרטיב הפלשתיני ולפני שהוא תומך בהתלהבות (כמו זו של דורית רביניאן ברומן "גדר חיה") בייסוד מדינה דו-לאומית עם הפלשתינים (שבמהרה תהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית) במקום מדינת ישראל הקיימת, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.