הדברים הבאים אינם ניסיון לסכם את אירועי השבועות האחרונים או להעריך באופן יסודי את משמעויותיהם, אלא קרעי-מחשבות, תובנות ושאלות שמתעוררים תוך כדי צפיה באמצעי התקשורת ומעקב אחר התנהלות הגורמים והאישים המרכזיים המופקדים על ניהול מבצע "צוק איתן". מרכז הכובד בזירה המקומית הם כמובן אזרחי ישראל, ממשלת ישראל וצה"ל, החמאס וארגוני הטרור בעזה, המדינות השכנות והזירה הבינלאומית שלובשת צורה ופושטת צורה מדי מספר שעות. בחרתי להתייחס בקצרה לכמה נקודות-צומת באירועי השבועות האחרונים שמעסיקים אותנו במיוחד במהלך המבצע ויעסיקו אותנו עוד יותר בעתיד הקרוב והרחוק, תוך כדי הלחימה וגם כאשר זו תיפסק, לכשתפסק. סדר ההתייחסות אינו מעיד על רמת חשיבותו היחסית של הנושא. כל הנושאים הללו חשובים ולכל אחד שמורה פינתו הייחודית. נדמה לי שאם אין רוצים להטמין את הראש בחול, חייבים לומר דברים שלחלק מהציבור יהיו חריפים וקשים או לא "תקינים פוליטית", ואף-על-פי-כן לא אמנע מלומר אותם.
התפרעויות ערביי ישראל אנו עדים בזמן האחרון לעליית מפלס אי-השקט במגזר הערבי. הדברים באים לידי ביטוי במספר תחומים:
1. החרפת האלימות המילולית של חברי כנסת ערביים בכנסת ומחוץ לכנסת ביחסם האמוציונלי והסימבולי למדינה, לתפקידם כחברי כנסת, לתפקידם שכשליחי ציבור של המגזר הערבי במרקם החברתי הישראלי, לאירועים של שעת חרום ומיצובם על הסקלה שבין אזרחים נאמנים למדינה לבין אוהדי ותומכי אויביה.
2. אי-שקט ברחוב הערבי, בין אם בתחומי הר-הבית בירושלים ובין אם בהפגנות אלימות, ובחלקן לא חוקיות, בתגובה לאירועים שנגזרים מהעימות הקיים בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית או החמאס והאגונים המסונפים לו בעזה. התפרעויות אלה והעימותים המתרחשים בהן נושאים יותר ויותר אופי של התרסה נגד המדינה, נגד מוסדותיה וגורמי אכיפת החוק בה ובחלק גדל והולך מעימותים אלה אפילו נגד יהודים באשר הם יהודים. הרעיון שכל עימות ישראלי-ערבי יכול וצריך להוביל להתפרעויות של ערבים בישראל, הוא רעיון הזוי ובלתי נסבל, כשם שלא נסבל לראות יהודים מתפרעים ברחובות ישראל נגד ערביי ישראל, משום שחמאס יורה עליהם רקטות, או רוצח נערים ונערות יהודים. אם זו הדרך היחידה בה הם מסוגלים להביע סולידריות עם מי שנחשבים אויבי המדינה, אנחנו בבעיה והם בבעיה חמורה הרבה יותר.
3. בילבול מושגים גובר והולך ברחוב הערבי בישראל לגבי זהותו המדינית. ערביי ישראל הם אזרחי המדינה בתוקף העובדה שהמדינה העניקה להם זכות זו. לעניין זה לא משנה אם קיבלו אזרחות משום שנולדו כאן או משום שבקשו אותה בשם "איחוד משפחות" אמיתי או מפוברק. לעניין זה גם לא משנה ההיסטוריה האמיתית או המדומה של פרט כזה או אחר. זכות ההגדרה העצמית המתממשת במגילת העצמאות, בחוקי יסוד ולבסוף בחוקה, קובעת את מהות המדינה ואת יחסיה עם אזרחיה.
מתן אזרחות אינו מעשה אונס, אזרחות היא זכות. מי שאינו מעוניין, שיקום ויוותר עליה. ערביי ישראל ישגו שגיאה גסה אם יחשבו שבכוחם לשנות מבית את אופייה של מדינת ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית כפי שהיא מוגדרת כיום לישות מדינית אחרת; זה לא יקרה. לכן, נגזר עליהם לחיות כאן כמיעוט. להערכתי, כאשר תשלים ישראל את חקיקת חוקי היסוד שלה (או חוקה) יהיה ברור שלמיעוטים לאומיים לא תהיינה כאן זכויות קיבוציות מדיניות אלא זכויות אישיות בלבד, והמדינה תהייה בעלת מאפיינים יהודיים טיפוסיים במגוון תחומי חיים, מהם ציבוריים ומשותפים לכולם ואחרים פתוחים לאינטרפרטציה פרטית-אישית. מכאן שמי שיכול לוותר על אזרחותו ואינו עושה כך מרצון, מקבל עליו ביודעין את הדין וחייב להבין שאזרחות איננה רק מסגרת של זכויות אלא גם מסגרת של חובות.
אין לי שום ספק שלערבים כמו גם ליהודים רבים ולמיעוטים אחרים, תלונות לא מעטות כלפי ממשלת ישראל על התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם. יש בוודאי מקרים של קיפוח, של חוסר שוויון, של התנהלות לקויה או של אפליה. אלה מצדיקים בהחלט תביעה לתקן את המעוות ובמאבק להשגת תיקון זה עומדים לרשות האזרחים כלים רבים ושונים. בכלים אלה לא נכללים: א. הפרות חוק, ב. הזדהות עם אויבי המדינה, ג. בגידה.
בשלושה התחומים הנ"ל בהם בולטת התגברות ההתלהמות, ההקצנה, ארוגנטיות, והתפרעויות המכוונות ליצור אנרכיה, ניסיונות לייצר הוויה ישראלית-ערבית חדשה במדינת ישראל, מדליקים נורות אזהרה חזקות. נורות אלה מאותתות לממשלה ולגורמי אכיפת החוק, ובאותה מידה ליהודים ולערבים שמדובר בדרך מסוכנת. הסכנה גדלה משום שההקצנה גדלה והיקף ההשתתפות בהתפרעויות גדל, דווקא משום שישראל נמצאת עדיין במצב מלחמה עם גורמים נרחבים בעולם הערבי, חלקם פלשתינים אמיתיים או מדומים, ודווקא מפני שהיא עדיין במצב של ניגוד אינטרסים ברור אפילו עם הרשות הפלשתינית.
להערכתי, אין וודאות שנגיע להסכם עם אבו מאזן. כל התקדימים במו"מ מולו עד כה נכשלו. כמו-כן, אינני רואה מרווח זמן רב שבו ניתן יהיה להנשים באופן מלאכותי את הסכמי אוסלו שקרסו. ערביי ישראל חייבים לחשוב גם על אפשרות ש"פתרון שתי המדינות" כפי שנהוג לכנות את מחזה התעתועים שיצר
הסכם אוסלו זה, לא יתממש, ולשקול לטווח ארוך את מצבם ומעמדם היה וכך אכן יקרה.
התהליכים הנוכחיים במציאות הקיימת, עשויים להוביל בנקל לשריפת גשרים בין יהודים לערבים בארץ, ופרוש הדבר הוא שבירת האפשרות לחיים בצוותא. זהו סיכון אדיר ואיום חמור לכולם, אבל בראש וראשונה לערביי ישראל.
מול פני האיום הפנימי הזה, התנהלות השמאל הישראלי הקיצוני דווקא בימי הלחימה הללו, הוא כניסיון לכבות שריפה על-ידי יציקת דלק על אש. אם יטעו ערביי ישראל לחשוב שקבוצות מתסיסות אלה, שלעיתים חוברות היטב לקבוצות המתסיסות במגזר הערבי, מייצג כוח פוליטי משמעותי בישראל, ויסיקו מכך מסקנות שגויות, אירועי "תג מחיר" מוגברים יהיו רק תחילתה של התגובה הציבורית הרחבה.
הציבור איננו מהפכן, ואנרכיה איננה חלק משאיפותיו. על-רקע האירועים האלימים של השבועות האחרונים ועל-רקע התגובות הרופסות של השלטון הישראלי מול ה"חימום" הפוליטי של הרחוב, התחושה שאני מבחין ברחוב הישראלי, היא שלצד רצון בסיסי לראות פתרון סביר לסכסוך הישראלי ערבי, קיים רצון חזק יותר ההולך ומתגבר, להשתחרר מהצורך לנהל מאבק סזיפי מתמשך ולו ע"י הדחקה או דיכוי גורמי הפרעה.
נטיית לב זו נשענת בין היתר על חוסר אמון ברצון הערבים בראשותו של אבו מאזן בשלום, ועל חוסר רצון בנתונים כאלה ליטול סיכונים. נטיית לב זו בוחנת את המציאות בחינה פשטנית: מיהו או מיהם גורמי האי-שקט, ומה צריך לעשות עכשיו בכדי שיפסיקו להפריע. הציבור אינו שש לחזור לעזה, אבל כאשר מוגדשת הסאה, הוא מוכן לשבת במקלטים, לסבול נזקים כלכליים, ליטול סיכונים ואפילו לשלוח כוחות להלחם מלחמה יבשתית שתכריע את מחוללי האנרכיה.
דישדוש בעזה? הדברים הבאים כוונו למה שנראה בעיני כדשדוש של כוחות היבשה הצה"ליים בפעילותם בעזה. המהלכים נכונים בעקרון, אבל קצב ההתפתחות איטי מדי. עתה צריך צה"ל לנוע מצפון לדרום, כשהוא מפנה אזרחים מכל יעד עירוני שאליו הוא עומד להכנס ומאפשר חופש פעולה מלא לח"א לשרין ולתותחנים לרסק כל התנגדות באמצעות אש מסיבית. לא לנהל מלחמה כירורגית אלא לפגוע פגיעות קשות בכל מוקד התנגדות ובכל מקור שממנו נורית אש על הכוחות. לקראת פריצה לעזה במטרה לתפוס את מנהיגות החמאס, בראש וראשונה את המנהיגות הצבאית, צריכה ישראל לנתק באמצעות פריצה משוריינת וממוכנת את חלקה הצפוני של הרצועה מחלקה הדרומי. לא לאפשר לתושבים המפנים את בתיהם לחזור לאזור ממנו התפנו בכדי לא לאפשר חזרת כוחות של חמאס לאזור נקי כביכול.
השלב המתפתח עתה הוא השלב המכריע במערכה. אם יצלח תשיג ישראל את יעדיה במערכה, ואם לא יצלח, יהיה מצבה של ישראל קשה. לאור היקף ההתקלויות הצפוי והיקף האוכלוסייה שנמצאת באזורים אלה, יגדל במהירות מספר האבידות בין הפלשתינים ועימו הלחץ על ישראל להאט או לעצור. אסור להאט ואסור לעצור עד לסיום, שהוא שבירת הכוח הצבאי של ארגוני הטרור ברצועה.
ראינו בעבר שהוטעינו לא אחת ע"י ידידים באשר למרווח הזמן שעומד לרשות ישראל להשלמת פעולותיה, ללא לחצים מיותרים ומזיקים. אסור לחזור על כך. כל שלב במערכה שטרם הושלם, צריך להיות מושלם באמצעות הגדלת היקף הכוחות הפועלים סימולטנית, כך שהתגלגלות המערכה קדימה נמצאת כל הזמן בסימן של דינמיקה חיובית. לדינמיקה יש אפקט חשוב של פגיעה במורל של חמאס, על יכולתו להערך ולהעריך נכון את המגמות הצה"ליות ולארגן את הגנתו.
מה שקורה בעזה הוא לקח גם לאבו-מאזן ולכן אין לערב אותו במהלכים המדיניים בשלב זה. לקראת סיום המערכה, כאשר יתברר שישראל משיגה את יעדיה המרכזיים, ניתן להציע לו חידוש המו"מ מנקודת הפסקתו של הסיבוב האחרון. חידוש מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים וללא מתווכים - סיבוב אחרון.
מחדלי המינהרות והרקטות ממצאי המערכה עד כה מצביעים על שני אמצעים אסטרטגיים שהכין החמאס לקראתה: מערך הרקטות ומערך מינהרות התקיפה. בעוד שהציבור ידע לא מעט על הרקטות, הוא ידע הרבה פחות על מערך המינהרות, ואני רואה בכך טעם לפגם. בשני המקרים נראה שישראל השתהתה יתר על המידה ביציאה יזומה לחיסול איומים אלה ובכך נטלה על עצמה סיכונים גדולים, אולי אפילו גדולים מדי. עד לימי המבצע לא הפעיל חמאס את מלוא יכולתו הרקטית וכך ניתנה לישראל הזדמנות לעבות את מערכת "כיפת ברזל" על-ידי האצת הייצור של סוללות וטילים, והכנסת סוללות חדשות לשימוש מבצעי ערב תחילת המבצע ובמהלכו. התקשורת מוסרת שכיום פועלות בישראל 10 סוללות מתוך כ-15 או 16 סוללות מתוכננות. לא מן הנמנע שיבנו סוללות נוספות לאור העובדה שככל הנראה כל יריביה הפוטנציאליים של ישראל
במלחמת טרור הרקטות (והטילים), מסוגלים לכסות את כל שטחה במטחי רקטות מכל אחת מזירות הפעולה הקיימות - עזה, לבנון, סוריה ואירן.
נראה שאומדני כמויות הטילים שבידי החמאס היו נכונים למדי, אולם התבדו שלוש הערכות חשובות:
1. הוכח שוב שח"א אינו מסוגל להפסיק את ירי הטילים רק באמצעות תקיפות מן האויר. למרות שצה"ל בונה את קונספט הצבא "הקטן והחכם" על ניצול של טכנולוגיות מתקדמות ביותר בתחום המודיעין מודיעין המטרות והיכולות לייצר אש
מדויקת בנפחים גדולים מאוד, והפעיל יכולות אלה בעזה. ומכאן נובע צורך לעדכן את הקונספט של הכרעת טרור הרקטות באמצעות לוחמת אויר בלבד או בעיקר.
2. חוסר היכולת אינו נובע בעיקר ממגבלות הפעולה של האמל"ח וזמינות המודיעין, הוא נובע לא פחות ואולי גם יותר מהעובדה שכל מערך הרקטות מבוזר, חפור באדמה בתוך אזורים מאוכלסים, מופעל בשליטה מרחוק ומאוכן מראש לפי תוכנית עבודה מסודרת. "ההגנה האזרחית" שמשיג החמאס בדרך זו על יכולת הפעלת מערך הרקטות שלו, כנראה לא הוערכה נכון ע"י צה"ל ערב המערכה, ויש לה השלכות משמעותיות מאוד על תקיפה רחבה ומקיפה יותר ברקטות וטילים על העורף הישראלי.
3. הגנת כיפת ברזל הקטינה נזקים, הקטינה מספרי נפגעים ובשילוב עם הערכות משופרת של פיקוד העורף
ועיבוי מערכי ההגנה הפסיביים - בעיקר ממ"דים ומיגוניות, איפשרה לציבור להסתגל במידה סבירה לאילוצי התקיפות החוזרות ונשנות. עם זאת, שוב נחשף העורף האזרחי לירי בלתי פוסק של רקטות והפעם בפריסה רחבה מאוד, נאלץ לשהות פרקי זמן לא מבוטלים במקלטים או במחסות תוך שיבוש אורחות החיים. נראה שהנזק הכלכלי שינבע מכך למשק יהיה גדול בהרבה מהנזק הישיר של עלות המבצע והפגיעות.
אני רואה צורך לציין כאן מספר נקודות נוספות:
ראשית, בהתמודדות נוספת מול חמאס יהיה כנראה מלאי הטילים הכבדים וארוכי הטווח שלו גדול יותר ויכולתו לבחור תבניות תקיפה מגוונות ומורכבות יותר תהיה משופרת. במקרה של עימות בו משתתפת השתתפות פעילה (לא סמלית) יותר מזירת ירי אחת באירוע, תהיה התמונה מבחינת העורף, שונה בתכלית וקשה בהרבה ממה שראינו הפעם. צריך להבין ולזכור שהרקטות שנורות הפעם ברובן הגדול אינן מדויקות, ואחוז גבוה מהן נופל בשטחים לא מיושבים. באירוע שיהיה בו תמהיל של רקטות דומות וטילים מונחים, דהיינו: מדויקים הרבה יותר, יהיה הנזק של כל טיל שזולג מבעד למעטפת ההגנה האקטיבית גדול יותר ומסוכן יותר.
שנית, המערכה הנוכחית חושפת שתי חולשות יסודיות ביכולתה של ישראל לנהל הגנה אפקטיבית נגד לוחמת טרור הרקטות והטילים:
חולשה אחת קשורה בהכפפת פעילות צה"ל ובמיוחד ח"א לאילוצים משפטיים של האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל. הניצול הציני של חמאס וארגוני טרור פונדמנטליסטים אחרים את האוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי על פעילותם התוקפנית, שביסודה היא פשע נגד האנושות הוא בלתי נסבל, וישראל אינה נאבקת בבעיה זו כהלכה.
חולשה שניה היא עצם העובדה שישראל מקבלת, עם מחאה או בלי מחאה, תקיפה מנגד בנשק תלול מסלול של העורף האזרחי שלה ע"י ארגוני טרור, כשיטת לחימה "לגיטימית". אם לא תעצב אסטרטגיה נגדית אפקטיבית כוללת, ילכו האיומים עליה בתחום זה ויחמירו, והעורף יתקשה לעמוד בכך יותר ויותר.
שתי החולשות הללו שלובות זו בזו ודורשות טיפול משולב. ישראל חייבת לקעקע את מושגי היסוד השגויים העומדים בבסיס אמנות המלחמה הבינלאומיות והפרוש המשפטי להן, אשר רואה בארגונים תת-מדינתיים אירגונים החוסים בצל האמנות הבין-מדינתיות מבחינת זכויות, אבל פטורים מהחובות שאמנות אלה מטילות על מדינות.
מצבה המיוחד של ישראל והאסימטריה הגדולה בינה לבין העולם הערבי הסובב אותה, עושים טיפול זה לחיוני ודחוף. ביסוד הגישה החדשה צריכות לעמוד לפחות שתי תובנות אלה: ראשית, מדינה ריבונית שנותנת חסות לארגוני טרור או ומאפשרת להם לפעול משטחה, תהיה אחראית לפעולתם נגד כל מדינה שנפגעת ממנה, תהיה חשופה לגינוי בינלאומי ולתביעות נזיקין בגין פעילות הטרור, ועשויה לשאת גם בתוצאות התגובה הצבאית שתופעל למניעה והרתעה מפני יוזמות תוקפניות של אירגוני החסות. שנית, ארגוני טרור המפירים ריבונות של מדינה ללא הסכמתה ופועלים נגד צד שלישי, מבלי שהמדינה שמשטחה הם פועלים עושה כל מה שלעיל ידה למנוע זאת, יהיו חשופים לתגמול מצד המדינה המותקפת באופן ישיר או בסיוע של ארגונים בינלאומיים, בידיעת המדינה ה"מאחרת" את ארגוני הטרור, מבלי שהתגמול יחשב כהפרה של הריבונות או החוק הבינלאומי של המדינה המארחת את ארגון הטרור.
שלישית, הרחבת תחומי הכיסוי של ירי הרקטות, חשפה את העובדה שיש אזורים ומגזרי אוכלוסייה שאינם מוגנים באמצעות הגנה פסיבית אפקטיבית - ממ"דים מיגוניות וכו'. ישראל חייבת לגשת במהירות וביסודיות לפתרון סוגיות אלה, משום שבעימות עתידי הן עשויות להפוך לעקב אכילס בכושר העמידה של העורף.
מערכה זו הוכיחה כבר עתה ששופר כושר ההגנה האקטיבי והפסיבי של ישראל נגד איומי טרור תלול מסלול, אבל אין השיפורים הללו מספיקים כדי מתן פתרון שימנע חשיפה של העורף לתקיפות תלולות מסלול ממושכות ומדויקות יותר. אני רואה במסקנה זו איום אסטרטגי, שכן
אסור לישראל להרגיל את העולם הקרוב והרחוק שאזרחיה הם יעד לגיטימי לטרור בכלל ולטרור תלול-מסלול שהוא "טרור של נוחיות" על אחת כמה וכמה, לא כשהטרור כזה מופעל ע"י מדינות ולא כאשר הוא מופעל ע"י ארגונים תת-מדינתיים, בין אם הם חוסים בצילן של מדינות בהסכמת המדינות ובין אם לאו. אסור להניח לשום גורם או סיבה להפוך עימותים אלימים בין ארגונים או מדינות, שהם ככל הנראה בלתי נמנעים, למציאות בה מופנית האלימות במקום לכוחות המזויינים של הצד השני אל האזרחים הלא לוחמים. זה לא רק אבסורד אלא מעצם מהותו פשע נגד האנושות.
היפר-ברברת הכיסוי התקשורתי של מבצע "צוק איתן" הפך מדווח עם פרשנות לאורגיה מתלהמת של אינסוף דברי סרק, פרשנויות מצוצות מן האצבע ובמה לכל מי שקבל גישה למיקרופון להטיף מוסר או לנהל מסע למען דעותיו הפוליטיות. מצעד הרלוונטיים והבלתי רלוונטיים שהופיעו על המרקעים בכל הרשתות היה פתטי, מיותר ברובו הגדול ומזיק.
על גורמי נזק שונים עמדו מספר מומחים שדברו על תחושות הציבור ועל החוסן הלאומי, בעתות של מתח ביטחוני.
ניתוח מפורט ומדויק יותר של הנזקים מחייב עבודה מקיפה ויסודית ומאחר שהאירוע עדיין לא נשלם, מוקדם מדי להעריך את מלוא משמעותו. כך או כך, קיימים מאמרים מקצועיים ומחקרים לא מעטים שמצביעים על כמה מהנזקים הקשים של אורגיית הדיווחים מיותרים. להערכתי, עשרות אחוזים מזמני השידור הוקדשו לתמונות קשות של פגיעה באנשים ובתים, של אזעקות וירי טילים, של העצמת אירועים טראומטיים ע"י חזרה כמעט אינסופית עליהם, של הפגנות סרק של יהודים וערבים, ימין ושמאל שבמקום לשדר סולידריות לאומית משדרים נתק, אלימות, שנאה, וקריאות מתלהמות לעשיית שפטים באחרים או לזיהויים כפושעים, רוצחים בוגדים וכ"ב.
לכל סוגי הדיווחים הללו
אפקט של העצמה שלילית של חוויות הצופים. תמונות הזוועה - שנאה, פחד, פגיעה בכושר התפקוד והגדלת אפקט התגובות הפוסט-טראומטיות, כלומר תגובות מאוחרות ומתמשכות. תמונות ההפגנות, חידוד העוינות, הלהטת הרוחות שבאה א"כ לידי ביטוי גם ברשתות החברתיות, אלימות, שנאה ובהשפעת הלחצים הנפשיים של המציאות המלחמתית המוגברת, גם חבלה בגשר הצר הקיים בין קבוצות אוכלוסייה בחברה הישראלית. ומאחר שאחרי המלחמה צריכות קבוצות אלה לחיות יחד, חידוד והעמקת השסעים שמבצעים הדיווחים המיותרים והבלתי-אחראיים של התקשורת, הם תרומה שלילית לחוסן החברתי.
אותה תקשורת שמזדרזת לשאול מהיכן בא השיח המתלהם ברשות החברתיות, מהיכן האנטגוניזם העוינות וביטויי השטנה בהפגנות ובמרחבי הרשת, כדאי היה להתבונן מפעם לפעם במראה; היא גורם משמעותי ביותר ביצירה וטיפוח של תגובות אלה. במישור היחסים ההולך ומתערער בין יהודים לערבים בישראל, עמדתי כבר בסעיף הראשון על סיבות גורמים ומשמעויות, לתקשורת אין וכמעט לא היה בכל גל המשדרים "האדיר" ששטף אותנו ערך מוסף חיובי בנקודה זו. העובדה שהתקשורת מראה לנו שגם בעזה יש אנשים שסובלים, אינה מעלה ואינה מורידה למי שסובל כאן דבר. הסבל שאנו גורמים להם מיועד להקטין, להפסיק ולמנוע את הסבל שלנו. עצם הצגת העובדה שיש שם סבל מצערת אבל אינה משנה דבר אמפתיה אינה מקטינה את הסבל היא לפעמים אולי מקלה מעט על ההתמודדות עימו. כל מעשה שמקטין או מחליש את האפשרות שהצד השני יבין מה חלקו בסבלו, הוא דסטרוקטיבי.
אני מקבל את דבריו של
ינון מגל על האופן בו הוא רואה עצמו כעורך רשת חברתית - הוא איננו מן האו"ם. הוא הוסמך להיות עיתונאי שמדווח, מדווח הכל אבל הוא אינו שופט את הוויכוח הישראלי-ערבי מנקודת המוצא של באן-קי מון.
אחרי שראינו את
חנין זועבי בכנסת, ושמענו אותה מספר פעמים בטלוויזיה וכך גם את חברה זחאלקה, ואחרי שאנו יודעים כבר היטב מה התרומה השלילית שלהם לדו-קיום הישראלי-ערבי כאן, למה מועיל דווח חוזר ונשנה ב-TV המראה את השתוללות שניהם בהפגנה בחיפה בסוף השבוע, בעיצומה של הלחימה בעזה? - לעוד תופעות של "תג מחיר"?!
התקשורת אינה נדרשת לבגידה באינטגריטי המקצועי שלה, אבל היא כן נדרשת לשכל ישר ולא לשכוח היכן היא עובדת ועבור מי.
לדידי, בין 50% ל-70% מכל הדיווחים, הפרשנויות ועצות אחיתופל של מבינים ולא מבינים שום דבר ש"הרעיפה" עלינו הטלוויזיה במהלך ימי המבצע, היו מיותרים. אילו היה הדבר הייתי מכתיב נורמה אחרת של התנהלות תקשורתית בזמן שמדינת ישראל מנהלת עימות צבאי אקטיבי עם יריב דוגמת החמאס: מידע - כן, פרשנויות - במידה ובמועדים קבועים. גל פתוח- לא. חדשות - מדי 30 - 60 דקות, ולמשך 5 עד 7 דקות בכל פעם. ידיעות חשובות או דחופות - בהודעה מתפרצת. רק בימי מלחמה כבדה או אסון טבע חמור יש צורך ומקום לגל פתוח וגם אז יש לכמת זאת בשום שכל ובאופן שהתרומה תהיה חיובית ומועילה.
