גישתו המופלאה כלפי הפסיכולוגיה של הסכסוך הישראלי-ערבי ואפשרויות קידום פתרון של ד"ר אייד אל-סאראז', פסיכיאטר, חוקר, והוגה דעות מעזה. ניתן לכנות את הפתרון: הקטרזיס (ההטהרות הנפשית) של העוינות הכבדה בשני הצדדים.
בלהט התחושה הסמוייה של אי המוצא ואי הפתירות של הסכסוך הישראלי הערבי וההיסטריה החברתית הצווחנית-משהו המתלווה לכך לעיתים, זורחת באור יקרות גישה עמוקה מאד של פסיכיאטר דגול מעזה, ד"ר אייד אל-סאראז'. שהרי תחושת חוסר המוצא והנואשות, השקטה ולעיתים המתפרצת ומתלהמת - מוצאת את ביטוייה וגם הינה תוצר של סוג מאד מסויים של הגנות פסיכולוגיות, לגישתי, כאלו שיפורטו להלן:
1) פרגמנטציה - התייחסות לקטעים תלושים מהקשר של הסכסוך והמציאות בכללותה, הבלטת נקודות מסויימות במנותק מהקשר, ואקלקטיקה (תפזורת בתודעה). כך, יהיו שיתחילו את הסכסוך בספטמבר 2000 וימצוהו רק ב"טרור מתאבדים רצחני נגד יהודים באשר הם יהודים".
ויהיו מאידך שיתחילו את הסכסוך ב"כיבוש" ביוני 67'. וכיוצא באלה.
מנגנון הגנה זה של פרגמנטצייה היה שגור במצבים קיצוניים אצל קרבנות הג'נוסייד הנאצי בעת העינויים הנפשיים והגופניים (למעשה) במחנות עבודת הפרך וההשמדה הנאציים: בשלב מסויים התחילו אנשים רבים לחוש כאילו המציאות מתפוררת לקטעים קטעים, במעין סרט הזוי, ללא זיקה מאחדת בין הקטעים הללו.
2) התמקדות סלקטיבית מאד בפיסות מידע. אובדן הראייה ההוליסטית והאינטגרטיבית, לגישתי.
3) כללית - הדחקה.
4) וניתן להוסיף גם היסטריה, שהיא מתבטאת לגישתי - בספרי המחקרי אודות המערכת הרגשית והפתולוגיה שלה: "הבסיסים הרגשיים של התנהגות לא-יעילה באופן שיטתי - תפקיד המערכת המוחית-הלימבית וההערכה העצמית בפסיכופתולוגיה"
www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B0001ZM28M/qid=1086536042/sr=8-14/ref=sr_8_xs_ap_i14_xgl14/103-0474626-7334249?v=glance&s=books&n=507846
- ההיסטריה מתבטאת בהגברה של דברים טריביאליים והנחתה (הנמכת המשקל) של דברים בעלי חשיבות קיומית.
כך, היסטריה זאת גורמת לרבים לשאוב תחושת כוח מישויות ערטילאיות ומיתולוגיות כגון "צור ישראל וגואלו"; "נצח ישראל סבא"; "עוצמתו הבלתי מנוצחת של צה"ל"; "ההיסטוריה היהודית והקב"ה המצילנו פעם אחר פעם מהעומדים לכלותנו"; "החיוניות המוזרה והלא נידלית הטמונה בעם ישראל" "סמוך, אתה יודע שבסוף יהיה בסידר, אחרי הכל"; וכיוצא באלה.
מדובר בבסיסי עוצמה מדומים (ואיני נכנס כאן לשאלות של אמונה, כמובן), כתחליף לגורמי חיוניות וכוח ממשיים.
אלה היו השגותי כשקראתי את מאמרו הנפלא של ד"ר אל-סאראז', בו באופן תמציתי ולא ארכני, מובאת סקיצה עמוקה ביד אמן של חוקר דגול ואיש בעל תובנות אנושיות מדהימות, של שורשיו הנפשיים-מבניים העמוקים של הסכסוך.
הוא קורא בין השאר, להתנגדות לא אלימה passive resistance של הפלשתינים, אך אין הוא מביא את נימוקיו הקלסיים המדיניים-חברתיים בעיקרם של מהטמה גנדי, אלא לתדהמתי וגודל הקסם שהדברים הללו העתירו אלי, מתוך היבט פסיכולוגי עמוק המקושר לשורשי הסכסוך, הטראומה היהודית מחד והטראומה הערבית מאידך, וזאת תוך שילוב בהקשר ניתוח עמוק וכולל.
אכן דברים ניפלאים של איש מדע גדול בעל מבט עמוק וחודר ואנושי מאד. חודר לשורשי תופעה קשה ומורכבת ורב-היבטית. זהו תהליך של קטרסיס (הטהרות נפשית) של העוינות הנוראה אצל שני הצדדים, בצד היותו תהליך של הבאה להכרה של אשמה מודחקת.
אבל בנושא האשמה המודחקת יש כאן תובנה גדולה. שהרי הכרח הוא שתהיה כאן אשמה, שהרי נעשה עוול כבד למדי לאחר הכל, אף שהידחקנו זאת. וחוגי אליטה בישראל אף נהגו להציג עצמם כטלית שכולה תכלת ולהטיף מוסר צדקתני וצבוע לעם ישראל תוך חיפוי על מעשים לא קבילים שונים - במישורים הכלכלי והחברתי בין היתר - ראו מאמרו המדהים של ד"ר אורי מילשטיין "ביזת הראל" והדיון החשוב שהתפתח בעיקבותיו:
www.global-report.com/writers/article.php?tc=3118&a=fecbfa88f364df34c32702b62f11a7d9#3118
וכך, יתכן שאנו כולנו חיים במידה זו או אחרת של הדחקה. וההדחקה הזאת הופכת אותנו - רבים מאיתנו - במידה כלשהי לחדורי מידה של ברבריות ואטימות, למעשה (כולל במישור הכלכלי והחברתי - ראו בין היתר את פרשת הפשיעה הכלכלית רחבת הטווח של הלבנת כספי פשע מצד הבנק הגדול ביותר בישראל), בצד מאמצי הסתרה של הפשעים הללו. ואנו חצויים ועולמנו במידה רבה הופך למפורר, אקלקטי, מוכוון להווה וחסר תחושת עתיד אמיתי ובעל משקל ובטחה, אם לא חסר תחושת עבר - כמקור הערכה עצמית מאופקת ובוטחת (ולא היסטרית) ומורשת מחזקת באמת ובתמים (ולא התחזקות פרי שכנוע עצמי היסטרי ונטה להגזמות).
כותב בין היתר ד"ר אל-סאראז':
A peaceful resistance would liberate not only Palestine and Palestinians, but also Israel and Israelis. It would allow Israelis to look inward, release their repressed guilt and accept responsibility. Violence will only force them to look outside for an enemy. And when Israelis apologize for the crimes committed against Palestinians, it will help both.
For Palestinians, this will be their opportunity to feel dignified by responding: "Yes, we accept your apology and we accept you." And apology will help Israelis feel whole, rehabilitating their injured selves from their grief and loss and repressed guilt.
ואנא, בלי התגובה הראשונית השכיחה של: "ערבי מעזה - כנראה סביר שמדובר פה בשונא ישראל, אך כזה המדבר במילים גבוהות". אין לסבור כך בהכרח. שכן מדובר בחוקר שכתב מאמרים מעניינים וחשובים על תופעות נפשיות, וגישתו חכמה וצלולה להפליא, תוך התלבטות וחקר כנה של שורשי הסכסוך מההיבט הפסיכולוגי.
מאמרו של ד"ר אל-סאראז'
[קישור]/
ArticleNews/TPPrint/LAC/20030529/COSARRAJ/TPComment/+Sarraj+Globe+Mail&hl=en
