הימים הקשים שאנו חווים גורמים לנו לתחושת אחדות עם העם שלנו. אנו חווים את כאב המשפחות השכולות, מנחמים, מתגייסים לעזור היכן שאפשר.
אבל האם אנו עוצרים לרגע להרהר בכך שאנחנו שייכים לא רק לעם שלנו, אלא למשפחת האדם בכלל?
להרהר בכך שהבורא יצר את כולנו בצלם, ולכן הכאב נמצא גם בצד השני?
כן, אני יודעת, המאמר הזה יביא לי מטח של עגבניות רקובות משני הצדדים, גם מימין וגם משמאל, מכיוון שאני מסרבת להכניס את עצמי לקופסא הפוליטית שרובנו נמצאים בה, שבה הימין נחשב למחרחר מלחמה והשמאל שוחר שלום.
כן, האנשים שאנחנו הורגים בצד השני וקוראים להם טרוריסטים ומחבלים, הם בני אדם בדיוק כמונו. יש להם אימהות שילדו אותן ושמחו עמם. יש להם ילדים. הם שמחים ועצובים וחולים ומפחדים בדיוק כמונו.
איך אני יודעת? כי גם לאבא שלי קראו פעם טרוריסט.
אבא היה חבר באצ"ל, [ארגון צבאי לאומי] והוא האמין בכל לבו שדרך הכוח והצבא היא הדרך להשיג את הארץ הזו. והוא נלחם, בלב ובנפש, ואני ראיתי את המסירות שלו לרעיון ולדרך.
אבא שלי היה מסור לרעיון הציוני, והיה מוכן להקריב את עצמו לשם כך. ואכן היו אנשים, יהודים כמובן, שניסו למנוע ממנו למצוא עבודה ולגרום לכך שנגווע ברעב, והיו אנשים שניסו למנוע מאתנו למצוא דירה.
חווינו על בשרנו את שנאת החינם ששוררת בעם הזה אל כל מי שאינו חושב כמוך.
אנשים קראו לו מחבל, וטרוריסט, אבל בשבילי הוא היה אבא שלי, איש טוב, אהוב, ישר, נאמן, למשפחתו ולמולדתו.
לכן אני לא יכולה לשמוח כשהורגים "מחבלים" בצד השני. וכן, אני גם לא יכולה לשנוא אותם.
הם לא רואים דרך אחרת, והם חושבים שהם צודקים. אחרת הם לא היו מוכנים להרוג את עצמם למען הרעיון.
תמיד ידעתי שיש גם דרך אחרת - דרך של משא-ומתן, דרך מתונה יותר.
גם את זה ראיתי בבית - אימא הייתה חברה במפלגת הפועלים של ארץ ישראל - מפא"י, ובזכות זה ניצלנו מחרפת רעב והיה לנו איפה לגור.
ראיתי בבית גם איך אפשר לחיות בדו-קיום בשלום - ימין ושמאל.
אימא ואבא מעולם לא התווכחו בבית על עניינים פוליטיים. זה היה מחוץ לתחום. אבל היה ברור שאבא איבד משהו, שחדוות החיים אבדה לו, שהאמונה הגדולה עליה גדל הלכה לאיבוד.
כן, הוא היה אדם אבוד, כי גם הוא לא ראה דרך אחרת, חוץ מדרך הכוח, דרך הזרוע, בנושא הפוליטי.
הוא נעשה אבוד יותר כאשר הלכתי ל"שומר הצעיר", לא פחות, והתחלתי להתעמק בכתבי מרקס ואנגלס, והייתי בטוחה שהקומוניזם יציל את העולם.
לזכותו ייאמר שהוא סבל בשקט, וחוץ מכמה הערות לא אמר לי דבר, אבל הרגשתי שאני גורמת לו כאב נורא, רק מפני שאיני שותפה לדעות הפוליטיות שלו.
אבל לא יכולתי לעשות שקר בנפשי - האמנתי בכל ליבי ואני מאמינה גם היום שבני אדם הם שווים, שכל אדם נוצר בצלם הבורא, ושצריך להתייחס ב
כבוד ובאופן שווה לכל אדם בלי להתייחס לגזעו, לדתו, לאמונתו, לצבע עורו ולמינו.
מה שאני חווה במלחמה הזו זה כאב עצום על מה שבני אדם יכולים לעולל איש לרעהו, בגלל עיוורון רוחני וחוסר כבוד אנושי.
שני הצדדים בטוחים שהם צודקים, ואף אחד לא מבין שהמלחמה הזו היא רק תוצאה, תוצאה של חוסר הכבוד האנושי שאנו נוהגים זה בזה, תוצאה של שנאת החינם שאנחנו, היהודים, רוחשים זה לזה.
כולנו יודעים שבית המקדש הראשון והשני חרבו בגלל שנאת חינם, אבל אנחנו לא מרגישים איך אנו מחריבים במו ידינו את בית המקדש השלישי, במקום לבנות אותו.
אז הפגנות למען השלום לא תעזורנה. אין כאן את מי להאשים- חוץ מאשר את עצמנו. רק כאשר נתחייב, כל אחת ואחד, באופן אישי, לשנות את שנאת החינם למי שלא חושב ומתנהג כמונו לאהבת חינם - רק אז יבוא שלום.
עד אז, הכל דיבורים, ויריות, והרוגים, וסבל וצער נורא, בשני הצדדים.
