ביוני 1967 כבשה ישראל בשישה ימים את כל הגדה, כולל ירושלים המזרחית, את עזה, את סיני ואת רמת הגולן. ערב המבצע הייתה בארץ אווירת ייאוש וחרדה, והדיבורים על שואה מתקרבת היו מנת חלקם של אישי ציבור וזאת כתוצאה של גירוש כוח החרום של האומות המאוחדות מסיני וחסימת מיצרי טיראן לשיט הישראלי, מעשים שלווו באיומים על השמדת ישראל. ביום 2 ביוני התקיימה ישיבה משותפת של הממשלה והמטכ"ל, ובה הודיעו אלופי צה"ל כי לצבא המצרי ייקח לפחות שנה וחצי עד שיהיה מוכן למלחמה, ושאיומיו הם איומי סרק. האלוף מתי פלד, ראש אגף האפסנאות (כשמו אז, היום אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה) אמר באותה ישיבה שמצריים סומכת על הססנות ממשלת ישראל והיא בטוחה שלא נעז להכות בה, "מגיע לנו לדעת מדוע סובלים אנו את החרפה הזו".
הסרת "טבעת החנק" ולא השגת שלום נוכח האווירה הקשה ובלחץ המטכ"ל, החליטה הממשלה בישיבתה הרגילה מיום 4 ביוני " לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה... הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה".
עינינו רואות שהחלטת הממשלה לא קבעה מטרות מדיניות, כגון השגת שלום, אלא מטרה טקטית בלבד: הסרת טבעת החנק המתהדקת והולכת סביב צווארנו. וכך, בלי שהתכוונו לכך, ובתום שישה ימי לחימה, עמדו לרשות ישראל שטחים ותושבים שלא חלמנו עליהם.
לא כבושים ולא משוחררים: מוחזקים בישיבה הראשונה של המטכ"ל לאחר תום הקרבות, ביום 10 ביוני, אמר מתי פלד: "לראשונה מאז קום המדינה יש לנו הזדמנות לפתור את הבעיה הפלשתינית אחת ולתמיד. לראשונה אנו פנים אל פנים ללא מדינה ערבית בינינו ויש בידינו לתת להם להקים מדינה שתחיה בשלום לצד ישראל." לא המטכ"ל ולא הממשלה היו מוכנים לדון בהצעה של פלד, וכולם היו שבויים באווירה הציבורית, שעברה מפאניקה וחרדה לאופוריה ושכרון-חושים. ופרט לחברי ועד הנוער העברי ("הכנענים") איש לא עלה על דעתו להציע את סיפוח השטחים.
ממשלת ישראל לא ידעה להגיד האם השטחים שנוספו לשליטתה הם שטחים כבושים או משוחררים, ולבסוף החליטה שהשטחים הם במעמד "מוחזקים על-ידי צבא הגנה לישראל". זמן קצר לאחר מכן החלה ממשלת ישראל בהקמת היאחזויות נח"ל, שהפכו במהרה להתנחלויות, ובעידוד אזרחים להתיישב בשטחים. כך נוצר האבסורד של הקמת ישובים אזרחיים בשטח המוחזק על-ידי הצבא. ישראל, שטוענת שלוחמי הארגונים הפלשתינים מסתתרים בין האוכלוסייה האזרחית, הביאה לשטחים (וממשיכה להביא גם היום) אזרחים שמסתתרים מאחורי הצבא.
בוודאי ש"הסרת טבעת החנק", שהיוותה מטרת מבצע ששת הימים, לא מנעה מהצבא המצרי לחצות את התעלה כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים. ולמרות הניצחון הצבאי נכפתה על ישראל חתימת הסכם שלום בתנאים שהכתיבו המצרים: החזרת כל שטחי סיני.
היום: "מבצע" מתגלגל היום אנו עדים ל"מבצע" מתגלגל שהתחיל כ"שובו בנים" והיה ל"צוק איתן". ראשיתו בגדה והמשכו ובאמצעים יותר קטלניים נגד עזה. חלף לו כמעט חודש וצה"ל לא מצליח לכבוש רצועה ששטחה 365 קמ"ר, לעומת כיבושם של יותר מ-60,000 קמ"ר בששת הימים. התוצאה עד כה נראית כמסע הענישה ונקם נגד תושבי עזה הנקראת בלשון מכובסת "הרתעה". "מבצע" שאין בו מטרה מדינית כגון לפתור אחת לתמיד בעיה מדינית שנוצרה ב-1948 עם גירוש ערביי מישור החוף ובמיוחד יפו לעזה, נועד מראש לכישלון.
מדינה עושה "מלחמה" שמטרתה מדינית, שבט או קהילה עושים "מבצע" או "
פעולת תגמול" או "תג מחיר" שאינם פותרים בעיות מהשורש, ובמקרה הטוב מונעים מהאויב להשיג מטרה מדינית. יש כאלה שטוענים שמטרת המבצע הנוכחי הוא למנוע את ההישג המדיני של "ממשלת אחדות" בין פתח וחמאס אך גם אם זה נכון, לא נראה לי שמטרה זו תושג.
"הנה המטוסים שלנו" לאחר ששת הימים איש לא האשים את ישראל בפשעי-מלחמה, ולא בפשעים נגד האנושות. בעולם הייתה התפעלות מהמבצע הצבאי המזהיר, והדעה הרווחת הייתה שסוף-סוף ישראל נראית כמדינה, עם מסה קריטית של שטח ושל מספר תושבים, המאפשרים את קיומה של ישות ריבונית ועצמאית במזרח התיכון. גם רובם של תושבי השטחים שנכבשו זה עתה חשבו כך. אהרן אמיר, שידע ערבית, סיפר על שיחה ששמע בין שני נערים בשער שכם, שבחלוף מטוסי חיל-האוויר אמר אחד מהם לחברו: "הנה המטוסים שלנו". ברגע זה של התרוממות-רוח, לא הייתה מסוגלת ישראל המנצחת להציע לתושבים הפלשתינים להיות ישראלים, כפי שהיום היא לא מסוגלת להציע זאת לתושבי עזה. השתלבותם של הפלשתינים בישראל הייתה שוללת את דימויה כחברה קולוניאלית אקסקלוסיבית של מתיישבים בעיני עמי האזור ומאידך היותה מדינה חילונית ודמוקרטית חזקה בה משולבים ילידים ומתיישבים הייתה משפיעה על המדינות השכנות.
אין לנו לאן לסגת אך כאמור השתלבות כזו לא הייתה, וכנראה שלא הייתה אמורה להיות. למרות שב-48' הכרזנו על מחויבותנו להקים מדינה במסגרת חוקה דמוקרטית, הדבר לא נעשה עד היום. ביטלנו את "האסיפה המכוננת" שהייתה אמורה להכתיב את החוקה, ובמקום חוקה יש לנו תורה. אותה תורה, המפרידה בין "עם ישראל" (מונח דתי ולא "עם ישראלי" שהוא מונח אזרחי) לבין "אומות העולם", ובין יהודים לבין גויים. התוצאה היא שלילת העיקרון של "עם ככל העמים", עם שמוגדר על-ידי טריטוריה, ולא על-ידי דת או שיוך אתנו-דתי. בנסיבות אלו, בוודאי שאין זה נתפש כצעד ריאלי להציע לתושבי עזה להיות ישראלים. תושבי עזה יכולים להסתפח למדינה הישראלית, אבל לא ל"מדינה היהודית".
עזה היא חלק בלתי נפרד מהיחידה הגאוגרפית הנקראת פלשתינה - ארץ ישראל בלשון מנדטורית. תושביה הם קומפטריוטים שלנו- חולקים איתנו את אותה מולדת- ואנו - בעלי כוח צבאי עצום וקטלני, לא יכולים להתנהג כלפיהם כפי שמתנהגת (לפעמים) מעצמה קולוניאלית במלחמותיה. לחייליה של מעצמה קולוניאלית תמיד יש לאן לסגת, לנו אין... אלא לאחת מהקהילות היהודיות בעולם הודות לדרכון זר, אך זאת לא דרכם של פטריוטים אמיתיים.
