לידיעת הקורא באן קי-מון <br>

הנה הנושאים של כמה מהדוחות שפרסם בארבעת החודשים האחרונים הארגון Human Rights Watch: פגיעות בילדים באוגנדה, נשים בקו החזית בסוריה, רצח שיעים בפקיסטן, הפרת זכויות אדם בטג'יקסטאן, עיוותים במערכת המשפט בבחריין, הפרת הזכות למשפט הוגן בסומליה, הפרת זכויות אדם בוונצואלה, פגיעות באזרחים בבנגלדש, מאסר פליטים בבולגריה, פעולות של כנופיות בקניה, מניעת חינוך בהודו, רציחות בסודן ועבירות של המשטרה במלזיה.

אבל במה האו"ם מתעסק? מה הנושא הכי בוער על סדר היום? מה מצריך כינוסים מיוחדים ונאומים נחרצים? כמובן: ישראל. מדינה דמוקרטית שמגנה על חיי תושביה. ואולי נאמר: מדינה יהודית שמגנה על חיי תושביה. כי גם מי שאינו אוהב להשתמש בקלף האנטישמיות, אינו יכול שלא לחוש שיש כאן משהו לחלוטין בלתי-רציונלי. משום שכאשר מסתכלים על העולם במבט אוביקטיבי, אין מנוס מהמסקנה שלאו"ם ולמזכ"לו, באן קי-מון, אמורות להיות בעיות הרבה הרבה יותר גדולות ובוערות.

הדוח השנתי של Human Rights Watch מצביע על הפרות שיטתיות של זכויות אדם בכל רחבי העולם, כולל כאלו שבהחלט יכולות להיכנס תחת ההגדרות של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מדובר בהפרות שיטתיות, המבוצעות בידי ממשלות לאורך שנים, בעיקר כדי להבטיח את הישרדותן וללא כל קשר להגנה עצמית לגיטימית. הנה כמה דוגמאות מהדוח על אירועי 2013.

• סין: השלטון הקומוניסטי החד-מפלגתי מונע חופש ביטוי, חופש התכנסות וחופש התארגנות. הוא מבצע "יישוב מחדש" כפוי בקנה מידה ענק ומדכא מיעוטים בטיבט ובמחוזות אחרים. מערכת החינוך מפלה לרעה בעלי מוגבלויות. פעילי זכויות אדם נאסרים, מעונים ונשלחים לבתי חולים לחולי נפש.

• קוריאה הצפונית: אין זכויות אדם, פשוט מאוד. אסור להתבטא, אסור להתארגן, אסור להקים מפלגות, אסור להקים ארגונים מקצועיים, אסור לבצע פעילות דתית. מאות אלפים ובהם ילדים מוחזקים במחנות ריכוז, שם הם נתונים לעינויים והתעללויות.

• רוסיה: מתנגדיו הבולטים של ולדימיר פוטין נכלאים, לעיתים אחרי תפירת תיקים גסה; חלקם נרצחו. משתתפי הפגנות נגד המשטר נכלאים גם הם. המשטר פועל נגד הומוסקסואלים וממשיך לקפח בעלי מוגבלויות. ולא שכחנו כמובן את הפלישה לחצי-האי קרים ואת הפלת המטוס המלזי.

• סוריה: 170,000 אזרחים נהרגו ו-680,000 נפצעו במלחמת האזרחים במדינה, בה משטרו של הנשיא בשאר אסד טובח ללא אבחנה תוך שימוש בנשק כימי. קבוצות האופוזיציה מצידן אינן טומנות את ידן בצלחת ומבצעות אף הן הרג המוני.

• סודן: מלחמת האזרחית נמשכת וגובה את חייהם של רבבות אזרחים. 2.5 מיליון מתושבי דרפור הפכו לפליטים. פשעי המלחמה של שני הצדדים אינם נחקרים. כוחות הממשלה הרגו מאות מפגינים ונמשכות ההגבלות החמורות על זכויות אדם בסיסיות.

• אירן: מאות אסירים הוצאו להורג אשתקד. פעילים מרכזיים של האופוזיציה מוחזקים בכלא, ולצידם - עשרות עיתונאים ובלוגרים. אסירים נתונים להתעללויות ולמניעת זכויות יסוד. נמשכת האפליה הקשה של נשים בכל תחומי החיים.

• סעודיה: פעילי זכויות אדם נאסרים. ילדים מועמדים לדין. בתי המשפט מפרים זכויות יסוד של הנאשמים. לנשים אסור לנסוע לבדן, לנהל עסקים ולנהוג. עובדים זרים מוחזקים בתנאי עבדות.

• עירק: בששת החודשים הראשונים של השנה נהרגו במדינה 5,322 אזרחים ו-8,463 נפצעו. אנשי דאעש רוצחים באכזריות חיילים ואזרחים הנופלים לידיהם. פיצוץ של מכוניות תופת עם עשרות הרוגים בכל אירוע הוא מחזה יום-יומי.

אז מה, באן ואנשיו לא יודעים את כל זה? ודאי שהם יודעים. אז למה הם מתעסקים דווקא איתנו? דיברנו כבר על השנאה הפתולוגית לעם היהודי, שעל מקורותיה לא כאן המקום להרחיב. בהקשר של באן, יש להוסיף עוד שני מעגלים.

הראשון: האיש צריך לרצות את מי שבחר בו - ובאו"ם יש רוב למדינות דיקטטוריות ומדכאות. השני: יש בדיוק שתי אפשרויות - או להודות שאונר"א הפכה להיות סוכנות הנותנת חסות לטרור, או להאשים את ישראל. או להודות שבבתי הספר של הסוכנות מסיתים בהתמדה נגד ישראל, או לטעון שישראל פוגעת בתלמידים. או להודות שבתי הספר והמתקנים שלה אכלסו מחבלים ומשגרי טילים, או לקבוע שישראל הפרה את חסינותו של האו"ם. ובמילים פשוטות: או להודות או להעליל. הבחירה של באן הייתה ברורה.