בכל שפה קיימת התופעה של "מלים נרדפות" שפירושה מלים שונות שיש להן משמעות שקולה או דומה מאוד. גם בשפת הדיבור בעברית קיים הביטוי הזה. אילו היינו מקיימים משאל לשוני, סביר מאוד להניח שרוב הציבור היה פוסק כי "עזה" ו"טרור" הן מלים נרדפות למונח המתאר סוג של מלחמה רצחנית ואלימה, המופנית בעיקר כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות.
ימי קיומה של תופעת הטרור ברצועת עזה רבים ורעים, כולל התקופה שבה, אחרי מלחמת ששת הימים, שלטה ישראל בכברת הארץ הארורה הזו. אז, ממש כמו היום, היה הטרור השליט האמתי בחיי נתיניו הכנועים מפחד האלימות חסרת הפשרות. רבים שאותם ניתן להגדיר כ"משתפי פעולה עם ישראל" נרצחו אז לאור היום. פועלים קשי יום פחדו לצאת לעבוד בישראל, מחשש שארגוני הטרור יחסלו אותם.
זמן רב-ניצבה ישראל מן הצד במאבק הכוחות הזה עד לאירוע רצחני אחד: ב-2 בינואר 1971 נרצחו בפיגוע טרוריסטי שני ילדים ישראלים, שעברו לתומם ברצועה יחד עם הוריהם. האירוע גרם להלם תודעתי בישראל והוביל לשינוי דרמטי בשיטות הטיפול הישראלי בטרור באופן שהוגדר אז בתואר: "השפה שהערבים מבינים".
באותם ימים הייתה הרצועה בתחום אחריותו של פיקוד הדרום הצה"לי שבראשו עמד
אריאל שרון. עליו הוטלה המשימה למגר את התופעה.
שרון פיתח שיטת לחימה יצירתית להתמודדות שאותה הגדיר במונח הצבאי-התקפי: "לוחמת גרילה נגד טרור". כדי שיוכל לפעול בהיקף נרחב, מבלי לבקש אישור משפטי לכל פעילות, הזרים שרון לרצועה כוחות צבאיים שכללו לוחמי יחידות מובחרות. במקביל הקים והפעיל סיירת קרבית מיוחדת בשם "רימון" שבראשה הציב את מקורבו
מאיר דגן, שלימים עמד בראש המוסד. כחסיד הדוגמה האישית נהג שרון לצאת לשטח ולהדריך את הלוחמים כיצד לבצע את המשימות שהוקצו להם.
שיטת הפעולה לחיסול פעילות הטרור הייתה מקורית. לוחמי היחידות המיוחדות והסיירות בחרו לעצמם נתיבי תנועה אקראיים ולא שגרתיים, בעיקר בלילה. יעד הפעולה היה לאתר משת"פים עם הטרור ובמקביל לצוד מחבלים ולחסל אותם, כמו גם לזרוע בקרב הטרוריסטים אימה מפני ידה הארוכה של ישראל.
בנוסף לפעולות המבצעיות הפעיל שרון את שיטת ההגליה על אלה מבין תושבי הרצועה שנתנו יד וסיוע לטרור, ובמקביל - להרוס את בתיהם. ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל למחנות הפליטים ג'בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו לעזה, לאל עריש וחלקם לגדה המערבית.
עד תום 1971 הבינו תושבי עזה את הרמז האגרסיבי ופעילות הטרור ברצועה צומצמה במידה רבה. מבצע הקומנדו נגד הטרור נמשך עד אמצע 1972 ובמהלכו נהרגו 180 טרוריסטים ו-2,000 מחבלים נלכדו. שרון לא הסתפק בפעילות ברצועה. הוא הרחיב את ביעור הטרור אל תוך סיני, ובדואים רבים, סייעני הטרור שהיו אחד המקורות העיקריים לאספקת נשק ואמצעי לחימה לשימוש המחבלים, הורחקו מצפון סיני.
הפחד שזרעו לוחמי הקומנדו של שרון בקרב האוכלוסייה הביא לתוצאות. ראשי האוכלוסייה בעזה התחייבו לפעול נגד המחבלים.
האופי ההתקפי והכוחני של הפעלת כוחות צה"ל על-ידי שרון ולוחמיו זכה, כרגיל, לביקורת קשה מצד פעילי שמאל בישראל שוחרי הסיסמאות "שוויון זכויות" "אחווה" ושלום. הביקורת על מה שהוגדר כ"מדיניות היד הקשה של שרון" הופנתה בעיקר נגד הרס הבתים של פעילי הטרור ותומכיו.
אפיון דרך חשיבתו ופעולתו של שרון למיגור הטרור העזתי בא לידי ביטוי בשיחה קצרה עם אחד מקציניו שניסה למתן את גישתו של אלוף הפיקוד. הקצין הטיף לשרון ואמר לו כך: "עכשיו זה לא 48'. יש גם ערבים טובים". תשובת שרון הייתה ברורה וחדה. הוא הצביע על בית הקברות של עזה ואמר: "הנה הערבים הטובים שלך".
אריק שרון נעלם ממפת החיים הציבוריים בישראל שנים רבות לפני מותו. אך כיום נראה כי אילו היה חי, הוא היה מסביר לראש הממשלה
בנימין נתניהו ולמובילי המהלכים הצבאיים של מלחמת "צוק איתן" כיצד צריך להילחם נגד הטרור בחשיבה "מחוץ לקופסה". ללא ספק היה אומר להם, כי כאשר טרוריסטיים רצחניים שואפים לחסל את ישראל, אסור לנו לנהוג רק על-פי כללים דמוקרטיים, להפעיל רק שיטות שלדעת הקהילה הבינלאומית מותר לנו לנהוג על-פיהן, ולהגן על עצמנו רק על בסיס החשש "מה יאמרו הגויים".
במלחמה כמו במלחמה, אין טעם לקצץ רק את זנבו של הנחש. כדי למנוע הכשה קטלנית, יש לקטוע גם את ראשו. "במלחמה כמו במלחמה", אומר הפתגם הצרפתי, "יש לפעול בתקיפות ובצורה המכשירה התנהגות חריגה".
אני משוכנע שבמסגרת היחידות המובחרות של צה"ל ניתן למצוא גם כיום מפקדים בעלי ניסיון מבצעי והבנה אסטרטגית, בעלי חשיבה מקורית, ולהפקיד בידיהם את תכנון המערכה המתחדשת הצפויה לנו, אולי בנוסח ביצועיו המפחידים של שרון, כדי שהטרור החמאסי משגר הטילים וכורה מנהרות התופת לא יהפוך לחלק משגרת חיינו.
במלחמה הניטשת כיום בין ישראל לטרור העזתי אסור לנו להצטייר בעיני העולם, כגוליית הגדול והחזק שהובס בידי אבן הקלע של דוד. היווצרותה של תדמית כזו עלולה להמיט עלינו מלחמות אין קץ והרס המורל הלאומי.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
